התערוכה החדשה של רועי רוזן במוזיאון תל אביב לא מחדשת דבר לשוחר אמנות ממוצע

אחרי שנות נתק רבות, מציג רועי רוזן במוזיאון תל אביב תערוכה חדשה, החושפת למי שאינו מכיר אותו את אבני הבניין של שפתו האמנותית. למי שמכיר את רוזן, היא מגלה את עומק האובססיה שלו

גליה יהב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

רועי רוזן חוזר למוזיאון תל אביב כשוב בנים לגבולם. בשולי המחאה החברתית ב-2011 התנהלה מחאת אמנים מול מוזיאון תל אביב תחת הכותרת "מוזיהון". הקצף יצא על כהונות לא מוגבלות בזמן, על איוש תפקידי המנכ"ל והאוצר הראשי בידי אדם אחד, על תקציב רכישות בלתי מספק, על הדמויות המאכלסות את חבר המנהלים ועוד.

בהקשר זה פירסם רוזן טקסט חריף ונחרץ נגד המוזיאון ("הארץ", 18.11.11) ובו סיפר שאיבד אמון במוסד וכף רגלו לא דרכה במוזיאון יותר מעשור, בשל היותו "מתחת לכל ביקורת בכל תו ותג של ההתנהלות שלו". לצדו טען יהושע סימון בלהט ש"בתור קהילה מקצועית, לא רק שיש לנו בעיה תוכנית עם חוסר הרלוונטיות המשווע של המוזיאון, יש לנו בעיה מהותית עם אופן התנהלותו". ואילו גלעד מלצר הוביל פריצה ספונטנית ורגעית למוזיאון בלוויית קומץ אמנים. רוזן גם הפציר בקהילת האמנות הישראלית לא להימנע מביקורת ממסדית, למרות החשש "לשרוף גשרים במקום שיש בו מיעוט בתקציבים ובאפשרויות תצוגה (וזה חשש מובן) וגם מספקנות", חשש המלווה לרוב גם בנטייה "לסנוט במי שמביך עצמו בנטילת אחריות שכזו". והוא אכן לא נמנע. "ברור לי שהמוזיאון הזה אינו ביתה של האמנות הישראלית, והוא מתנהל לא כמוסד שהתרבות בראש מעייניו, וגם לא כגוף ציבורי השואף לסדר טוב ולמינהל תקין", כתב אז. "התנהלותו פרועה, בזויה ומבזה - את קהילת האמנות, את אזרחי העיר, את האנשים המנסים לעבוד בו בשם ולשם האמנות. אבל בעיקר, לדעתי, מבזה המוזיאון את עצמו, וככל שגדל ההיכל, גדלה הבושה של היותו כלי ריק".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ