כמה מפתה לקחת איזה פריט מהתערוכה ״שודדים״

מיכל בראור כבר הפגינה את כישרונה לעורר לחיים את החבוי והמוסתר בארכיונים. גם בתערוכתה "שודדים", שמוצגים בה פריטים ממחסני רשות העתיקות, היא עושה זאת. אבל כל כך אחרת

שאול סתר
שאול סתר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שאול סתר
שאול סתר

הדבר שמתבקש לעשות בתערוכה של מיכל בראור ״שודדים״ הוא לקחת ממנה משהו למזכרת – להרים כד קטן אחד מן העשרות המפוזרים על הארץ, או לפתוח את קופסת הקרטון ולהוציא ממנה את אחד הכלים שנמצאים בה, על פי הכיתוב: גרזן, כילף, חרב ומסמר. ההצבה המודולרית של חלל התצוגה, מרובה פיתולים ופינות נסתרות, הסאונד החרישי והעוקצני שמלווה אותו, וגם, צריך לומר, בדידותם הכמעט ודאית של המבקרים בו – כל אלה מעמידים אותו כזירת פשע פוטנציאלית הקוראת למבקרים לנסות ולצאת בשלל מתערוכה שעוסקת בשלל. כך אפשר יהיה לחבור לשרשרת הגזילות שאחריה עוקבת בראור בתערוכה: ראשונים היו אלה שודדי העתיקות, אנשים פרטיים שחיפשו ומצאו חפצים בעלי ערך חבויים במעבה האדמה והפכו אותם לרכושם; לאחר מכן, אנשי רשות העתיקות, שהפקיעו חפצים אלה מבעליהם הזמניים והפכו אותם לרכוש המדינה; לאחריהם, האמנית עצמה, שמובילה את החפצים לחלל התצוגה ומציגה אותם כחלק ממעשה היצירה שלה עצמה. ולבסוף, אם תרצו, אתם, המבקרים בתערוכה. הגונב מגנב פטור.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ