מהי הקללה בעולם של האמן אבנר בן־גל

אבנר בן־גל פועל בתוך מסורת האמנים המקוללים. הוא נצר מאוחר, אחרון לפי שעה במקומותינו, לשושלת שהחלה במאה ה-19 בצרפת עם המשוררים המקוללים – בודלר, ורלן ורמבו – ובתוכה ניתן למנות ציירים כמו פול גוגן, אגון שילה ובלתוס – אמנים שמעשה היצירה שלהם מבוסס על חריגה מהלכות החברה המהוגנת ופנייה למרחבים של זימה, אלימות וחטא. כיום נוטים לעתים לבלבל בין האמן המקולל לבין שתי דמויות אמן רווחות יותר: האמן הדחוי – מי שיצירתו אינה מתקבלת בתחילה בשל חדשנותה האסתטית והתוכנית (כמו הציירים שהציגו ב״סלון הדחויים״ הפריזאי). והאמן המיעוטי – מי שמגיע מן הפריפריה החברתית אל המרכז התרבותי, ויצירתו טבועה בסימני זהותו. בן־גל אינו זה ואינו זה: בן לאצולה ישראלית, הוא עבר את מסלול ההכשרה האמנותי השגור, סומן בגיל צעיר והתקבל במהירות ובהתלהבות; יצירתו הוצגה בהרחבה בארץ ובעקבות כך גם בעולם. אבל הקללה, ומוטב המקוללוּת, איננה מבוססת על עמדה חברתית, נחשלת או מנוחשלת, בעלת תוקף בעולם. גם אין היא חוויה אישית, הניתנת לפיצוח במפתח פסיכולוגי, כעניין של הפרט, סטייה של נפש יחידה. האמן המקולל הוא מי שמעיד על הקללה הקיימת בעולם עצמו – למעשה מי שמעמיד ביצירתו את העולם כמקולל: עמוס, מתפקע, כורע תחת עול הדברים הרוחשים בו ועם זאת פגום. זו עמדה דקדנטית, פוסט־רומנטית, זרה למקום ולזמן. ולכן מעניינת כל כך.