תגובת עולם האמנות לחוק הנאמנות בתרבות

חוק הנאמנות בתרבות מאיים לשנות את סדרי התמיכה הממשלתית בעשייה תרבותית ממוסדת בישראל. יש לו כבר עכשיו אפקט מצנן - אמנים שנמנעים מלעסוק בנושאים שיקשו על קבלת מימון ליצירתם. ובמקביל הוא יוצר אפקט של התנגדות - מוסדות אמנות רבים הודיעו שלא יתיישרו על פיו, ועיריות הכריזו כי ישלימו מתקציבן את המימון שהממשלה תמנע. אבל על השאלה של היצירה האמנותית העכשווית להיות מנוסחת גם מתוך מרחק מסוים מן המאבק החוקי והמוסדי. העניין הוא לא רק להגיד מותר במקום שבו אומרים אסור, אלא כיצד להעמיד עשייה אמנותית שמצליחה לא להיות תגובתית, כלומר להתקיים מבלי שתיגרף לדיון שלא היא קובעת את כלליו, ולכן היא מוכפפת לו עוד לפני שהיא מציבה את עמדתה, תהיה אשר תהיה. לעשות בדיוק את מה שאסור משמעותו לתת לאיסור הפוליטי להכתיב את אופני העשייה האמנותית, להיעתר לאיסור ולו על דרך השלילה ולכן, במובן מסוים, כבר להיכנע לו. כיצד לפעול אחרת? זהו בוודאי אחד מהאתגרים העכשוויים של האמנות בישראל. פרויקט ״גויאבה״ של האמנית טליה הופמן, שמוצג כעת בחלל של ״מעמותה״ בבית הנסן בירושלים, מתחיל לנסח אפשרות שכזאת.