איך מתקבלים האמנות האוונגרדית והמניפסטים המודרניסטיים של המאה ה-20 במציאות של 2019?

שתי תערוכות במוזיאון ישראל עוסקות במקביל בהיסטוריה של האוונגרד ובשאלת מקומו בהווה. אחת אופטימית, השנייה מדכאת

שאול סתר
שאול סתר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שאול סתר
שאול סתר

שתי תערוכות במוזיאון ישראל, שמוצגות זו לצד זו, מתמודדות עם האוונגרד האמנותי של תחילת המאה ה-20, כמאה שנה לאחר התפרצותו במוקדים שונים באירופה. אחת עושה זאת דרך הנרטיב ההיסטורי – שמתחיל באוונגרד הרוסי, עובר דרך האמנות ״הלא רשמית״ או המחתרתית בברית המועצות בשנות השישים והשבעים ומגיע עד לאמנות הרוסית הפוסט-סובייטית של ימינו. האוונגרד מוצג בה על רצף כרונולוגי התפתחותי. התערוכה השנייה מורכבת מעבודה עכשווית אחת, ספקטקולרית – מיצב וידיאו ב-13 ערוצים של יוליאן רוזפלדט, שבבסיסה קריאה והמחזה של מניפסטים של תנועות וזרמים אמנותיים מן המאה ה־20, רבים מהם מן האוונגרד ההיסטורי. העבודה הזו מקרינה את האוונגרד, מילותיו וניסוחיו, על פני הווה שמנוער מעשייה אוונגרדית. שתי התערוכות מציגות את שאלת שרידותו של האוונגרד. הראשונה אופטימית; השנייה מדכדכת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ