רותי דה פריס מציגה בובות בגימור סטודנטיאלי - והפתעה לטובה בסוף

במרכז התערוכה החדשה של רותי דה פריס ניצבות עבודות משוללות אווירה, אלא שמחוץ לחלל המרכזי מחכה תפנית דרמטית

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבי פיטשון
אבי פיטשון

רותי דה פריס היא לא הראשונה ולא האחרונה שעושה אמנות על בסיס היותה אגרנית כפייתית, אבל בתור הפרעה (צפיתי לאחרונה ביוטיוב של מדריכה רוחנית שמסבירה שאגרנות היא רצון מבוסס־טראומה לשלוט בעתיד ולמנוע מצב שבו תימצא לא מוכן לאובדן ממשי, מדומיין או מופרך) זה משהו שאני בהחלט מזדהה עמו. דה פריס אוספת ערימות מטורפות של ג'אנק שמצאה ברחוב או שקנתה בחנויות מסוג "הכל בדולר". אין לי מושג איך נראה הבית שלה (שלי נראה כמו בית של איש משוגע), אבל התערוכה שלה היא המקום שבו היא למעשה שופכת על ראש הצופה את כל מה שאספה, לא לפני שחומר הגלם הרנדומלי, הנערם בכאוטיות, עבר עבודה ממושכת, פרטנית, קדחתנית ואובססיבית של הפיכה למיצב קוהרנטי שמשלב כמה מדיומים אמנותיים (פיסול, ציור, קולאז', אנימציה) וכמה כישורי מלאכה – תפירה, קליעה, נפחות (נחשו איזה אמרתי סתם). משכן האמנים מוכר בגמישות שבה הוא משנה צורה בהתאם לתצוגה שבו, ודה פריס אכן לא מסתפקת בהעמדת הדמויות שפיסלה, החפצים שסידרה והציורים שרקמה והטליאה בחלל גלריסטי. היא מכסה את כולו בווילונות כדי לשלוט באווירה. הבעיה היא שלא ברור לצופה מהי בדיוק האווירה הזאת, וכשלפרקים נדמה שכן, לא ברור אם זו האווירה שהאמנית כיוונה אליה, וכשנדמה שאכן, זו לא אווירה שמצליחה ללפות ולא להרפות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ