שי־לי הורודי יצרה את "שושנת קהיר הסגולה" של הווידיאו ארט

החלקים המובנים בתערוכה של הורודי מעצבנים. דווקא בווידיאו ארט הסתום, ההבנה מתחלפת בחוויה שפורצת מהמסך ולופתת את הצופה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבי פיטשון
אבי פיטשון

הבנה היא עניין שזוכה להערכת יתר. התלונה השגורה והשמרנית ביחס לאמנות עכשווית (ולפעמים גם ביחס לביקורת עליה) היא "לא הבנתי כלום". אבל במידה שבה יש טעם להבין "על מה התערוכה" או מה כוונת המשורר, יש תמיד לקחת זאת בעירבון מוגבל, כי לנושא ולכוונה לא תמיד יש קשר לחוויית הצופה.

יהיה קל להמחיש זאת אם נביט לרגע אחורנית אל תנועות האמנות המודרנית של תחילת המאה ה-20. אם נתייחס רק למניפסטים ולהצהרות הכוונה, לא יהיה קשה, למשל, לחרוץ את דינם של הדאדאיסטים ולקבוע שנכשלו במטרותיהם. אבל לדאדאיסטים עצמם, בין השורות של ההצהרות המפוצצות, היתה נקודת עיוורון לכך שתוצרי ההתקוממות שלהם נגד רוח הזמן שבה פעלו היו, ממש בניגוד לרצונם וכוונתם, מאוד יפים. כן כן, יופי במובן הקלאסי שהם בזו לו. הם פשוט לא שמו לב לכך שמה שמשתמע מלהחזיק בעמדה כה רדיקלית בזמנם היא רגישות ברמה גבוהה מאוד. לצערם הרב, יצא שהם היו גאונים. ולכן מה שיצרו בפועל הידהד בעולם בצורה עמוקה, מקיפה, חמקמקה ומהותית בהרבה ממה שטענו שהם רוצים להשיג.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ