מה עושה תערוכה של קבוצה להרבה יותר אטרקטיבית מסתם תערוכה קבוצתית?

בתערוכה "מחלף" של קולקטיב בוש יש שלל אלמנטים שהיו אמורים לעצבן את המבקר. במקום זה הוא דווקא די התלהב

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

אם אתה כל כך נגד אמנות פוליטית ואקטיביסטית, אחדים מכם אולי ישאלו, מדוע אתה ממשיך לכתוב על תערוכות כאלה? לא חבל על הבריאות? יאללה, הבנו, הלאה. אתוודה שיכול להיות שהעניין טיפה אובססיבי אצלי, ברמה קלינית מדאיגה: קשה לי להפסיק לפני שאני משוכנע שכולם הבינו. לא בהכרח הסכימו – אבל הבינו.

באופן נקודתי הקשור לתערוכה שעל הפרק, "מחלף" של קולקטיב בוש, אלה הן אובססיות, או במינוח פחות פתולוגי, אהבות אחרות שלי, שבעטיין לא יכולתי שלא לבדוק את התערוכה של הקולקטיב, שנוסד לפני ארבע שנים. הצהרת הכוונות שלו היא כדלהלן: "קידום אמנות קווירית־פמיניסטית בבמות שונות, תוך יצירת מרחב בטוח הקורא לסולידריות בין מאבקים ויצירת שיח". על פניו, הרמה להנחתה מספר 745 המזמינה נפנוף לפידים וקלשונים מצדי, מלווה בדף המסרים שאני מקווה שכבר שיננתם בעל פה. אין כאן בשום צורה שאלה של הסכמה או אי הסכמה פוליטית עם ה"מסר", אלא התעקשות לשים את המלה הזו במירכאות כפולות; אי ההסכמה היא פילוסופית: אמנות היא מרובת-פנים בהגדרה ובכל גילוי שלה. מסר הוא יחיד. חד ממדי. בינארי: מסר דורש מהצופה לבחור צד, בעד או נגד. אמנות עשויה לגרום לצופה, כתוצאה מחוויה שלה, לבחור צד בהקשר פוליטי, אבל זה יכול לקרות גם כשאין שום דרך לפענח מה האמנות "רוצה" מאיתנו. כלומר, בהגדרה היא לא רוצה דבר, אין בה בכלל צדדים, לכל הרוחות. היא שפה מורכבת ורחבה מכדי שאפשר יהיה להקריס אותה ל"צד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ