תערוכה מרשימה של ציבי גבע שנפתחת בריח חמוץ, מגעיל

ציבי גבע השתמש גם קודם בצמיגים, אבל בתערוכה "דרך איפה אני מגיע" הוא דוחס אותם בדרך המפגישה דחפים עם רציונליות, ומצדיע בשלל דרכים לאמנים כראושנברג, גבריאל ארוזקו ורפי לביא

גלעד מלצר
מבקר האמנות של "הארץ"
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גלעד מלצר
מבקר האמנות של "הארץ"

לפני הכל, עוד בטרם כניסתך לחלל התצוגה, מכה בך הריח. ריח חמוץ, מגעיל אבל מוכר. ריח של מוסך. וריח זה לא מה שמצפים לו כשבאים בשערי מוזיאון. פה עובדות העיניים, ובעשורים האחרונים הצטרפו אליהן האוזניים. אבל לא האף. מוזיאונים בדרך כל מנטרלים את חושי הריח, הטעם והמגע. לרוב אסור לגעת בכלום. הפעם לא. אי אפשר שלא להריח, ובהמשך יסתבר שלפחות בחלק מהעבודות, אפשר לגעת, ועם זאת, רובכם, אני משער, תבחרו לא לגעת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ