התערוכה החדשה של אבנר בן-גל: הרבה פחות בוטה, כמעט וגובל בסנטימנטלי

העבודות בתערוכה "יוליוס" של נטולות הממד הדקדנטי שאיפיין את האמן בעבר ועם זאת יש בהן עוצמה מהדהדת

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

בשבוע שעבר כתבתי על ההתרגשות שמעוררת פעילות של קבוצת אמנות. ״יוליוס״, תערוכת היחיד החדשה של אבנר בן־גל, מזכירה לי סוגה אחרת של התאגדות אמנותית – החבורה, או הקליקה. בניגוד לקבוצה שבדרך כלל מתקבצת סביב מטרה או חזון משותפים, וככזו יש בה אלמנט של אינקלוסיביות או רצון לעשות נפשות, חבורה מעוררת אסוציאציה אליטיסטית־תיכוניסטית, בסגנון ״אתה לא יכול לשבת איתנו״. בן־גל היה חלק מחבורה כזו, ״אספיס״, שסבה סביב מגזין קצר־חיים בשם זה שערכה בת זוגו לשעבר יעל ברגשטיין ויצא בתחילת המאה ה-21, לפני שברגשטיין קיבלה את תפקיד העורכת של מגזין "סטודיו" ז״ל, כששרה ברייטברג-סמל פרשה. החבורה כללה להרפי-עין שונים, מלבד בן־גל, גם את האמנים אדם רבינוביץ׳, רותי נמט, מיכל הלפמן, גיל מרקו שני, שרון ברקת, ניר הוד, אוהד מרומי, האוצר אורי דסאו והכותבים־אמנים־אוצרים רועי צ׳יקי ארד ויהושע סיימון. כשברגשטיין התפטרה מעריכת ״סטודיו״ ב-2008 לטובת קריירה בלוס אנג׳לס. ברקע נשמעה ביקורת על הדרך שבה הובילה את המגזין. רותי דירקטור תיארה אותו כמוסד שירד מגדולתו. היו שטענו שהיא ריסקה אותו. בתוך הביקורות בלטו רגשי עוינות לאותה חבורתיות, שברגשטיין הואשמה בקידומה על דפי המגזין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ