התערוכה של אביטל בורג מספקת מחסה מהשאון הנורא של העכשווי, בר החלוף

בעידן של תערוכות צעקניות עם דפי מסרים שגודעים את החוויה מראש, הצניעות והשקט של בורג נדירים כמו הפרחים האורבניים שבציוריה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

אולי נתקלתם פה ושם בשמה של אביטל בורג מעל דפי עיתון זה, חתומה בעיקר על המלצות עונתיות לתערוכות שכדאי לראות בניו יורק או סן פרנסיסקו. בורג חיה בברוקלין, והגיחה לפתע לגבול נווה-צדק-פלורנטין לתערוכת ציור צנועה (יש גם עבודת וידיאו אחת), נחבאת אל הכלים ממש, בגלריה שכטר. באווירה של יום-יום ישראלי הקורס תחת וולגריות פוליטית בוטה ומחליאה; בשיח אמנותי שחורג מגבולות הגטו הנישתי רק כשאמן בינוני מינוס מגיע לכותרות עם פרובוקציה חלולה מהסוג שמופיע על הרדאר של מירי רגב, ובמחנות הפליטים של האליטות הישנות, כשאומרים על משהו שהוא נחבא אל הכלים, בדרך-כלל זו מחמאה. פה ראוי להיזכר ולהזכיר שצניעות כערך, ולא כטמפרמנט של אינדיבידואל זה או אחר; היא חלק ממערך מוסר העבדים היודו-נוצרי שתיאר המשופם האהוב ניטשה; היא חלק מ"שריון האופי" הליברלי המדחיק שתיאר וילהלם רייך, הפסיכולוג המהפכני שלא דומה בשום צורה לשחקן דונלד סאתרלנד ובכל זאת גולם על ידו בקליפ האלמותי של קייט בוש לשיר "קלאודבאסטינג". הליברלי המנומס, התרבותי, איננו אלא שכבה דקה שגירוד קל יחשוף מתחתיה את הברבריות שמזינה פאשיזם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ