גל וינשטיין בביאנלה בוונציה: עבודה המבטאת את קץ התרבות

תערוכתו של גל וינשטיין בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה היא מצג של שקיעה וניוון בעיר שזה חותמה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הביתן הישראלי בוונציה. "ביתן הבאוהאוס הישראלי נראה לי הזוי. זה כמו שמישהו מסתובב עם דרכון עם תמונה מגיל 16 ולא מבין למה לא מזהים אותו בשדה התעופה"
העבודה של גל וינשטיין בביתן הישראלי בוונציהצילום: Cloudio Franzini
שאול סתר
שאול סתר

"ונציה", כתב באמצע המאה ה–19 ג'ון רסקין בהקדמה לספרו על הארכיטקטורה של העיר, "מופיעה לנגד עינינו בעידן הסופי של שקיעתה: כרוח רפאים על פני המים, כה חלשה — שקטה — חסרת כל מלבד חינה, עד אשר נותר לתהות, בעודנו מביטים בהשתקפותה העמומה בתעתועי המפרץ, מהי העיר ומהו צילה".

עידנים לאחר מכן, ונציה עודנה שוקעת: המים עולים על גדותיהם ובעת גאות מציפים כמה מההכיכרות והרחובות שבה. שיאה כבר מזמן מאחוריה — אין היא המרכז המסחרי והשלטוני שהיתה בראשית העת החדשה, גם לא המרכז האמנותי. מאז היא שוקעת, מציגה מופעים ראוותניים של יופי שלא בעיתו, שיצא מכלל שימוש, יופי החוגג את מלאכותיותו, מפגין את ניוונו. ובכך עוצמתה: ונציה היא מיצויו של הבל החן, והחן כרוך תמיד בניוון — מאות שנים הוא שוקע, ועדיין נותר ממנו עוד ועוד. תערוכתו של גל וינשטיין בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, באצירתה של תמי כץ-פרימן, אף שאיננה עוסקת בעיר שעל המים, או במים בכלל, היא פרויקט תלוי מקום: מצג של שקיעה וניוון בעיר שזה חותמה.

תגובות