לחלץ את צבעי הפנדה ממעמדם הנחות

יהושע נוישטיין מבקש להחזיר לצבעי הפנדה את כבודם האבוד בתערוכה קבוצתית שאצר במוזיאון תל אביב. הוא מגולל דרכם את סיפורה של האמנות הישראלית וטוען שהשימוש בהם היה המהלך המקורי שלה

יהושע נוישטיין 
מופשט עם קישוט ברזל מחושל, אמצע שנות ה-60
יהושע נוישטיין, מופשט עם קישוט ברזל מחושל, אמצע שנות ה-60צילום: אלעד שריג
שאול סתר
שאול סתר
שאול סתר
שאול סתר

כל ילד מכיר אותם: אלה פעמים רבות הצבעים הראשונים שבהם מציירים. צבעי פנדה — גירים קטנים, נוחים לאחיזה, עשויים שמן ושעווה, בשלל צבעים. הם מגיעים בקופסאות של 12 גוונים בסיסיים או 24 בני־גוונים, והם — ולא המכחולים לצבעי מים, עפרונות הרישום או שפופרות השמן — כלי הציור המוקדמים ביותר. מדובר בצבעי פסטל־שמן; מאין, אם כן, הגיעה הפנדה? פנדה היה שם הגירים תוצרת חברת טאלנס ההולנדית שנהפך לשם הגנרי לגירי פסטל־שמן בעברית. ממש כמו פריג'ידר — שמו של מותג מקררים אמריקאי שהיה לשם נרדף לכל מקרר. מעתה, כולם מציירים בפנדה. אבל קשה להתכחש לצימוד האסוציאטיבי לדוב פנדה, אותה חיה גדולת ממדים ויפת מראה, נעימה ו"חמודה", נערצת על ידי ילדים ונקשרת לתום ילדי. במובן מסוים, כך נתפשו גם צבעי הפנדה: ילדיים, פשוטים ונעימים, לא לגמרי רציניים, קדם־אמנותיים; כלי הכנה לציור יותר מאשר כלי ציור של ממש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ