שובה של סצינת הציור - ואיך הצמד שץ־וולובניק פורץ מן הבד

תל אביב שטופה בימים אלה בציור — רוב מוחלט של התערוכות המוצגות בגלריות בעיר הן תערוכות ציור: תערוכת זיכרון למשה גרשוני בגבעון, ביאנקה אשל גרשוני בעינגע, יאיר גרבוז בגורדון, גיא אביטל בשלוש, מתן בן טולילה בנגא, עודד אברמובסקי בלובי, יואב וינפלד בגלריה ביתית ביד אליהו — וזו רשימה חלקית. האם צריך להכריז שוב על פריחה במדיום האמנותי שהוספד פעמים אינספור ועולה תמיד כעוף החול? ואולי, תחת זאת, אפשר לשאול על המקומות שאליהם פונה הציור על מנת לבסס את תוקפו אל מול ה"טכניקה" שבה משתקעים היום יותר ויותר המדיומים הטכנולוגיים (צילום, וידיאו)?