ציור עירום ענק מקבל את פני הבאים

בזמן שאסונות אקולוגיים וביולוגיים מחייבים אותנו לחשוב מחדש על היחס בין גופנו לעולם, התערוכה "נופי־גוף" מזכירה שתמיד היינו ונהיה סימן קטן במרחב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'ני סאוויל, "תוכנית", 1993
ג'ני סאוויל, "תוכנית", 1993צילום: באדיבות המשאילים
גלעד מלצר

לרגל יום האשה הבינלאומי החליטה עיריית תל אביב־יפו לשנות בכמה עשרות שלטי הכוונה ברחבי העיר את המסמן הגרפי מציור של גבר לזה של אשה. הנזיפה לא איחרה להגיע ממשרד התחבורה, כמובן באיצטלה של החוק. באותו יום ממש קבע הרב מאיר מאזוז שהתפשטות נגיף הקורונה היא עונש על מצעדי הגאווה.

בין אם בשם הריבון ובין אם בשם שמים, הגוף וסימניו במרחב הציבורי, סבך הקשרים בין הגוף האנושי לבין חללים וסביבות היו ונותרו מקור למאבקים אידיאולוגיים, רטוריים, משפטיים, לאלימות, וגם, ליצירות תרבות. קשה לחשוב על נושא לתערוכה יותר לעוס ופרוץ מאשר גוף. המלכודות פרוסות ומחכות לקלישאות, סטריאוטיפים, שלא לומר לנקודות העיוורון הפוליטיקלי קורקטיות. תוסיפו לגוף את המלה נוף וקיבלתם תחת חיבור מקף אחד את "נופי־גוף", התערוכה הגדולה מאוד שאצרה עדינה קמיאן־קשדן במוזיאון ישראל. בנפרד או ביחד הגוף וסוגיות טריטוריאליות עומדים במרכזם של פולמוסים אידיאולוגיים מכל קצות הקשת הפוליטית, האקדמית והתרבותית. אלה שניים מהנושאים הכי פופולריים בתולדות האמנות. עכשיו כבר לא מדובר במלכודות, אלא במכתשים עמוקים שקשה שלא ליפול לתוכם.

תגובות