בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשים שנדחקו מההיסטוריה של הצילום

תערוכה חדשה במוזיאון העיר חיפה בוחנת תפקידי נשים בשדה הצילום - מרפובליקת ויימאר ועד פלשתינה, החלוצית והערבית. זו תערוכה לימודית במובן הטוב, שמוכיחה טענות היסטוריות ידועות למדי

6תגובות

תערוכת "אידאלים חדשים: דמות האשה החדשה בצילום" מתבססת במידה רבה על מחקרה של ד"ר רונה סלע, שפורסם בספר "צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים" ובפרק שכתבה על "צלמות במרחב הפרטי/צלמות במרחב הציבורי", בספר "נשים יוצרות בישראל 1970-1920". האוצרות, זהר אפרון ואנה גיאורגייב, מבססות את התערוכה שלהן על שילוש השוואתי – צילום מתקופת ויימאר (1919-1933) של צלמות יהודיות שהשתלבו במגמה הכוללת של המודרניזם והאוונגרד, צילום חלוצי וציוני של צלמות שהיגרו מגרמניה ופעלו בארץ ישראל, רובן במסגרות לאומיות ומגויסות כאלה ואחרות, שיצרו תצלומים לצרכי תעמולה ו"נטלו חלק בפיתוחה של שפה חזותית לאומית", וצילום פלסטיני עצמאי מאותה תקופה.

"הנשים כקולקטיב נדחקו לשוליהם של דפי ההיסטוריה", כותבות האוצרות בקטלוג, "תערוכה זו מהווה חלק מהניסיון להציג את מקומן של הנשים בשדה הצילום, הן כצלמות פעילות האחראיות בין היתר לשימור התבניות הקיימות והן לייצוגן החזותי, הסטריאוטיפי לעתים, כמצולמות. התערוכה בוחנת את השינויים שחלו בעבודתן ובייצוגיהן של נשים יהודיות עקב מעברן מגרמניה לארץ ישראל/פלסטין ועומדת על המתח בין ההמשכיות ושבירת הרצף בעולמן ובעשייתן; במקביל לכך, נבחנים בתערוכה ייצוגי נשים בצילום הפלסטיני שהתקיים בארץ".

ארכיון עמותת אלסיבט, נצרת

בתצלום "אשה יושבת בכורסה" מ–1932 של YVA (אלזה ארנשטיין נוילנדר־סימון, צלמת ברלינאית שנרצחה במחנה סוביבור ב–1942) מצולמת אשה מודרניסטית מלמעלה, רגליה מקופלות על מושב הכורסה, סביבה פרושים ספרים עבי כרס, כולם פתוחים, תנוחתה הטבעית משדרת מתח ודינמיות. פעולת קריאת הספרים שלה אינה מנומסת כשל האשה הממתינה, אלא נוסח של קריאה מחקרית מצד אשה עירונית משכילה. בתצלום של גרטרוד גמבל שצילם אלכסנדר בינדר מ–1925, היא נראית יושבת בצד רכב, לבושה במעיל אופנתי קצר, כלב למרגלותיה, סיגריה משורבבת, מחייכת אל הצלם. גם ב"דיוקן אשה" של אלפונס הימלרייך משנות ה–40 נראית אשה קצרת שיער, מחזיקה סיגריה בתנוחת ידיים פיסולית, מהורהרת. מאלה ואחרים עולה שכך נבנתה ברפובליקת ויימאר דמות האשה המשוחררת, העצמאית, החושבת, בעלת התשוקות והרצונות, אשה פאלית, אנדרוגינית או לסבית, זאת שמסתובבת לבד ועושה חיים.

לעומתן, הצילום המקומי הציג את דמות "האשה היהודייה החדשה כלוקחת חלק בפרויקט הציוני הקולקטיבי". הצילום הארצישראלי התמקד בנשים עובדות. ב"אשה עם מצלמה" של רודי ויסנשטיין מ–1950 נראית אשה בכובע רחב שוליים ניצבת במרכז שדה, מצלמה כבדה תלויה על כתפיה, ב"חשמלאית, קיבוץ מעברות" של זולטן קלוגר מ–1940 נראית אשה הירואית המצולמת מלמטה כשהיא מלופפת על עמוד חשמל, מבטה נישא אל השמיים, ואילו ליזלוטה גרז'בינה שהגיעה לתל אביב ב–1934 תיעדה משק פועלות, ואת "זורקת הדיסקוס" מ–1937 הנראית כפסל רומי. לדברי האוצרות טיפוס האשה הארצישראלית המצולמת הרווח, הוא של מורה או מטפלת המטפחת את הדור הבא, "אשה לבנה, יוצאת אירופה, צעירה, פעילה ובריאה", בתצלומים המתאמצים על הצגת שוויון בין המינים כחלק מחזון החברה האידאלית. גם כשהיא רוקדת, מתעמלת או נראית בבגד ים ובלבוש קיצי, אין בכך גוון אירוטי אלא ייצוג של בריאות גוף ונפש.

החלק המעניין ביותר הוא הצילום הפלסטיני המקביל לשאון המודרניזם המערבי והציוני, והוא גם דל הממצאים ביותר. "הבית בכפר כנא" של כרימה עבוד שונה מהתצלומים הגרמניים והחלוציים כבר בעצם הנושא שלו. אין בו דיוקן של אשה נוסחאית או ספציפית כי אם סצינת הווי של נשים וילדים בחצר, המצולם מרחוק כתמונת נוף. לעומתו הצילום "נערות, שנות העשרה" הוא צילום סטודיו חזיתי, מלאכותי, רשמי, וכך גם תצלומי הנשים בלבוש מסורתי הנושאות כדים על ראשן.

באדיבות מוזיאון ישראל

התערוכה אינה טוענת טענות חדשניות והדבר כלל לא בעוכריה. היא מדגימה אינוונטר חזותי המוכיח טענות היסטוריות ידועות פחות או יותר ובכך כוחה, כמובן שגם בתצלומים, חלקם יפהפיים ממש. זו תערוכה לימודית במובן הטוב, שהאמירות בה מגובות במסמכים ועדויות ויזואליות, כאשר מהעדויות המצולמות נובעות האבחנות הסוציולוגיות, לבלי הפרד. מכאן מתפצלים גם כמה נושאי משנה, כל אחד מהם יכול היה לאכלס תערוכה שלמה נפרדת. למשל, תצלומי תקריב של ידיים שברפובליקת ויימאר נתפשו כעיסוק בנשי, באופנתי, כאמצעי פרסום (של תכשיטים וקוסמטיקה) או כאלמנט אקספרסיבי של אינדיבידואליזם, ואילו בצילום הציוני הודגשו כיצרניות, חזקות, מפעילות מכשור, לוקחות חלק ותורמות.

פרק משנה קטן נוסף מוקדש לאופן בו תיעדו הייקים את הערבים בכלל ואת היהודים מהמזרח בפרט, את תושבי המעברות, הפחונים והאוהלים. לטענת האוצרות הצלמים הציונים "מיזרחו" את מצולמיהם הלא־אירופאים, הקנו להם מראה "אותנטי" ברוח המקרא, על מנת להיבדל מהם ולחזק את תחושת שייכותם שלהם לעולם המערבי. "האשה החלוצה, החילונית, יוצאת אירופה, העוסקת בחקלאות, בתעשייה או בפעילות ספורטיבית, מתוארת באופן אידיאי, בעודה מאושרת בתלבושתה הקיצית", הן כותבות, "לעומתה האשה המזרחית מתוארת כאשה מסורתית נחשלת, ולעתים אף מוצגת כגרוטסקית, ברגעים אינטימיים של ויכוח סוער, ברגעי עייפות, בעודה לומדת עברית, או כאשר היא יושבת ברחוב ומאחוריה נראה קיר מתקלף". כזה הוא התצלום "שכונת מולדת בחולון" של טרודי שוורץ משנות הארבעים, או הצילומים "מעברות" של אלפונס הימלרייך ו"נערה מכורדיסטן" של זולטן קלוגר משנות החמישים. .

דווקא הפרק של הצילום העכשווי, המסיים את התערוכה, הוא נקודת התורפה שלה. תצלומי אנה ים, פסי גירש, גנה בולוס ואחרים, אינם מוסיפים נדבך אקטואלי נחוץ לזה ההיסטורי. מלבד קיבוע הטון הטלאולוגי, כאילו ניתן למתוח זיקות ישירות בין תצלומי בין־המלחמות האירופיים, הארצישראליים והפלסטינים לבין אמנות עכשווית, הוא מחליש את הטענה ההיסטורית על אודות כוחו הפוליטי של הצילום בהבנייה אידיאולוגית.

באדיבות נדב מן / מעבדת בית

"אידיאלים חדשים: דמות האשה החדשה בצילום", אוצרות: זהר אפרון ואנה גיאורגייב, מוזיאון העיר, שדרות בן גוריון 11, חיפה. עד 16.8. ראשון־רביעי, 16:00-10:00, חמישי 19:00-16:00, שישי 13:00-10:00, שבת 15:00-10:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו