שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קיצור תולדות המחיקה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מחיקת מוזיאון מטרופוליטן לאמנות מתוך "אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך", 1996-2006 צילום: אברהם חי

יחסית לתערוכות האינטראקטיביות, הצעצועיות, המיועדות למכנה המשותף הרחב שמוצגות כעת במוזיאון תל אביב, התערוכה "תחת מחיקה" באגף הרישום וההדפס היא בפירוש משימה אינטלקטואלית למיטיבי לכת. לא בעלת מראה פתייני וראוותני, אלא גבוהת מצח, עוסקת בעניינים פנים־אמנותיים אנינים ודקים מן הדק. התערוכה מדגימה אופני מחיקה שונים באמנות, כאלה שבאמצעותם מתעוררות שאלות לגבי מה שנוכח למרות היעלמותו, בסיסה הוא המעמד הכפול של העשוי־מבוטל ביצירות השונות.

האב הגדול שברקע הוא רוברט ראושנברג, עם היצירה "רישום מחוק של וילם דה־קונינג" (1955). התערוכה חייבת את ההיגיון הפנימי שלה לאותו אקט סימבולי של רצח אב שביצע ראושנברג, עת מחק את הצייר המופשט הקודם לו במחיקה המשאירה סימנים ועקבות של המחוק.

אב נוסף לתערוכה הוא דרידה, שהפך את המחיקה הנראית לעין הזו, את המצב הלא־מוכרע שבין נעדר לנוכח, לתכלית הדקונסטרוקציה, בכך ש"מיקם תחת מחיקה את מערכת הסימון־מישמוע בכללותה, בבחינת המצב הקבוע והאכזרי של קיומנו כיצורים לשוניים", כדברי האוצרת אירית הדר.

פול פייפר, מתוך "The Long Count (I Shook up the World)",2000 צילום: אוסף פרטי

עם שני אבות גדולים אלה, כל אחד בדרכו עוסק בנוכחות של התהליך הסמוי בתוצאה המוגמרת ובסימנים המסמנים את עצמם (ולצד ז'ורז' פרק, רולאן בארת' ועוד כמה אבות־משנה), נפרשות בתערוכה הקבוצתית מיני וריאציות על מחיקות – כיסוי ציורים וטקסטים בשכבות צבע, מחיקות ידניות עמלניות של קווי מתאר וצורות, שפשופי משטחים בנייר זכוכית, סיוד, שכתוב הסטוריה מצולמת, הסאונד של המחיקה, שרבוטי קשקוש או מריחות ועוד.

העבודה המרשימה בתערוכה היא "(The Long Count (I Shook Up the World", הווידיאו של פול פייפר מ–2000 שבו נראה קרב האיגרוף המפורסם בין סאני ליסטון לקסיוס קליי מ–1964, בסופו נוצח '"הדב הגדול'. שני המתחרים מחוקים מהזירה המצולמת, פייפר הפך אותם לצלליות ריקות, מין תנועת קווי־מתאר לא ברורה החולפת על פני קהל הצופים כאדווה טכנולוגית. כך שבעצם אנחנו צופים בצופים — גברים לבנים בחליפות, עניבות, יושבים באורח תרבותי כל כך, כמו באופרה או לקראת הצבעה באו"ם על הקמת אומה כלשהי (לא כולל אומת האסלאם), בוהים בחלל הריק.

ויש גם ספרים לרוב, עולמות ידע כתובים ומאוירים שקל "לעלות עליהם" וכך למחוק את תוכנם תוך שהם נשארים אותו אובייקט לכאורה. אמיליו איסגרו מחק את 25 הכרכים של האנציקלופדיה האיטלקית בקו שחור ("כללים והכרה", 1970), משאיר גלויים רק את שמות הערכים. כך, במקום ידע יש צורה – שבילים וערוצים לבנים של הפערים המבצבצים מבעד למלבנים השחורים. יאיר ברק רוקן את תוכן הספר המצולם, פרוש ככפולה שבה כרטיס הקורא חף מתוכן (קארט בלאנש 2008), ואילו גרי גולדשטיין מוחק גושי טקסט שלמים כך שיחס בין הטקסט לדימוי בספר המקורי מאבד מתוקפו והופך למשחק שחור־לבן צורני בקומפוזיציות על גבי נייר. בהכללה, זו האסתטיקה של הצנזורה, הכתמה/החתמה במלבנים שחורים או לבנים אטומים על גבי הטקסט. אסתטיקה זו בולטת במיוחד בתצלומיו של מאיר גל ("אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך", 2000-1996) בהם נמחקו מוסדות אמנות מתצלומי־אויר, כמו צונזרו מהם בגושים לבנים המסמנים איסור בטחוני להסתכל (ולדעת דבר מה) על מוקדי הכוח של האמנות.

אסתטיקה הפוכה קיימת ב"תן לי את הצבעים", הווידיאו של אנרי סאלה מ–2003 , שבו נראית העיר טיראנה באלבניה לאחר השינויים הקוסמטיים מרחיקי הלכת שעשה בה ראש העיר אדי ראמה. ראמה חידש את פני העיר באמצעות צביעת כל חזיתות הבתים בצבעים זרחניים עליזים, הקנה להם מראה של שטיח טלאים ססגוני, שאמור היה להוביל לאופטימיות המיוחסת לאיכות החיים תחת משטרים דמוקרטיים. התוצאה האורבנית מחרידה – המצלמה משוטטת על פני עיר חרבה, עלובה, חסרת תשתיות, מתפוררת ומצובעת בחוסר טעם צעקני מעליב.

נקודת התורפה העיקרית בתערוכה היא שהמחשבה על אודותיה מעניינת יותר מרוב העבודות, חלקן מוכרות מאוד, ההקשר הנוכחי לא ממש מעלה או מוריד מערכן. יש כאלה שפעולת המחיקה היא לא המפתח המוביל והפורה עבורן, ולצדן עבודות די אנמיות, חלשות, המעטרות את הנושא היטב, אבל באקטים לא עקרוניים, הקביים התיאורטיים לא מחלצים אותן משממונן ומאפרוריותן (מטפורית ודה־פקטו), והאוצרת מייחסת להן רוב משמעות, שאינה ניכרת לעין.

למעטות מהעבודות המוצגות יש אותה אנרגיה הומוריסטית ואיקונוקלסטית של רצח־אב שאפיינה את המחיקה של ראושנברג, גם אלה המתיחסות ליצירות של אמנים אחרים, קודמים, אינן באות אתם חשבון או מתעמתות, אלא מאלתרות מן מחול קידות מוזר סביבם. מעטות גם העבודות שמושג הדקונסטרוקציה של דרידה הכרחי בעבורן. רובן יצרניות של מיני אסתטיקות פורמליסטיות, בעלות ממד בלשני כזה או אחר (ג'וזף קוסות, דגנית ברסט, משה קופפרמן). הדיאלקטיות של הכתיבה־מחיקה נוסח שנות ה–70, סימפטום של מודרניות מאוחרת מתוחכמת לזמנה, מוגשת כאילו נוסדה אתמול.

ג'וזף קוסות, "מלה, משפט, פסקה", 1986צילום: אוסף פרטי / גלריה M

ויש בכך ממד מיושן. בעידן שבו כל חלון (במחשב) מוחק את קודמו תוך שהוא משאיר אותו בתוקף, שבו דבר לא נעלם אלא רק ממתין שתבואו לקחת אותו מהעננים, הרי שהמחיקה הידנית, העמלנית, של האמנות ביחס לעצמה, מתקבלת כרגישות מופרזת וחסרת רלוונטיות. זו הפואזיה של עידן הדפוס ושל אביזרי הכתיבה המובאים אל ההווה מבלי שתינקט פעולה פרשנית עכשווית ביחס אליהם. התערוכה מקיימת סוג רגישות שעבר מן העולם, של עידן שבו לכל פעולה אמנותית זוטרה היה הדהוד רם ומתמשך.

והנה היתרון שבנקודת התורפה הזו — הטקסטים על מיני מחיקות בהקשרים פילוסופיים, בלשניים, פרוידיאניים, של האמנות המודרנית ועוד מרתקים. הם מעניינים במיוחד בהקשר של התעקשות על אותה רגישות שעבר זמנה. זו התעקשות על עומק, על תשומת לב מופרזת, על חציבת משמעויות תרבותיות נרחבות מתוך עבודה בודדת, התעקשות על שפה בוראת. מבחינה ויזואלית אמנם מנחילה התערוכה מפח נפש מסוים, אבל כספר (הכולל מלבד מאמרה של האוצרת, גם מאמרים של דלית מתתיהו ושל רונית פלג) שלצדו הדגמות חזותיות, היא בהחלט ראויה על תקן "רשימות על מחיקות".

"תחת מחיקה" — מוזיאון תל אביב לאמנות (שדרות שאול המלך 27, תל אביב)/ שעות פתיחה: שני, רביעי ושבת: 18:00-10:00; שלישי וחמישי 21:00-10:00; שישי 10:00-14:00. נעילה 18.4.2015

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ