שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

התערוכה "פנחס" בגלריה הקיבוץ בת"א: לשדוד סיפור חיים אמיתי

"או שאני הייתי חזק מדי או שהוא היה חלש מדי, אבל הוא מת", נקרא אחד התחריטים בתערוכה "פנחס" של מרב קמל וחליל בלבין. האמנים יצרו ביוגרפיה מתעתעת שמעלה את השאלה מי המספר

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך התערוכהצילום: דודו בכר
גליה יהב

"פנחס" היא התערוכה השנייה שמרב קמל וחליל בלבין מציגים בתוך פחות מחצי שנה. כקודמתה גם זו מלאת הומור שחור, רוח אבסורד וברק. השניים יצרו מיצב המתפעל את החלל של גלריה הקיבוץ בתל אביב ונשען על ביוגרפיה. זהו עיבוד לסיפור חייו של פנחס, המגולל אותו בקולו הנשמע בחלל. כאשפי הסיפור הקצר, קמל ובלבין מגישים הרפתקה עשירה וייחודית, בקול צלול, בתענוג ארסי ובאורח נוגע ללב.

מיהו פנחס? יליד לודג' 1948, הדוד של בלבין שעבר מקרית אונו לארצות הברית והורשע שם ברצח פנחס אחר — פנחס יענקלביץ, סוחר יהלומים חרדי, תוך כדי שוד. הוא ריצה 35 שנות מאסר ושוחרר בפברואר השנה.

מלבד סיפורו של הרוצח, זהו גם סיפורו של חלל הגלריה, שטופל באורח מופתי, מינימליסטי והוליסטי. הרצפה חופתה כולה במשטחי פוליגל כחולים משומשים באופן המזכיר חדרים מרופדים, הסאונד עוטף הכל, התאורה הוחלפה בניאון כחלחל. אנחנו משייטים כבחלל תת־ימי, אקווריום, רחם; מרחב אטום וחלומי. האוויר נדמה כסמיך, כאילו יש לבחוש ולחתור בו כדי להתקדם. אנחנו שרויים בתוך הכחלחלות, בבלוז. התת־ימיות היא גם מרחב הלא־רציונלי, המאפשר את השעיית המשמעות, השיפוט המוסרי, המסקנות. החיים הקשוחים שנגזרו על פנחס נחווים בכחול־הגדול כמו פנטזיה על קודים חברתיים משובשים, שבמסגרתה העבריין הוא קורבן. החדר הקדמי הושאר בריקותו, רק רצפה ותאורה. לוקח כמה דקות עד שההבנה נוחתת – אנחנו בצינוק.

בחדר האחורי מוצגת שורה של תחריטי שעווה נפלאים, עשויים במתכונת של רישום עלילתי מפורט ועשיר. "סיפורי מעשיות שבנייר הקטן" קוראת להם האוצרת יעל קיני. האמנים פורשים בפנינו היסטוריה של אלימות עם כותרות הלקוחות מפרשיות בחייו של הדוד: "1952 - הפצצה. תחילת הקריירה עם המוות", "ביתור גופה טרייה", "שנה וחצי בצינוק" (תחריט של דמות אדם עירום ומקושת שכל גופו פירורים ושיער חייתי, צינורות משתלשלים ממנו ונהפכים לחזיונות של שעונים רבים, בקצה החדר סוהר קטן מטיל צל גדול), "בריחה מן הכלא".

"נולד ב–11.11.1948 לודג'", 2015. תחריט מתוך התערוכה צילום: דודו בכר

חלק מהכותרות ומהתחריטים מאיירים את סיפורי פנחס בבחינת המחשה שעל גבול הקריקטורה. קולו מספר לנו, למשל, ש"בכלא זה דוג איט דוג, אם אתה לא אוכל אותו, מישהו אחר יאכל אותך", והתחריט התואם הוא של קבוצת גברים כלואים צועדים במעגל, כל אחד דוקר את גב רעהו במספריים. הכותרת: "גינת כלבים". 
אחד התחריטים המצמיתים והמצחיקים נקרא "הרצח. או שאני הייתי חזק מדי או שהוא היה חלש מדי, אבל הוא מת". נראית בו סצינה של חנק סוחר היהלומים, גם הוא פנחס, מעין דמות כפיל, עיניו יוצאות מחוריהן, לשונו מבצבצת, פאותיו מתנפנפות ויהלומים נושרים ממנו. ברקע יושב נינוח השותף השקט, יד אחת בכיס, השנייה אוחזת סיגריה, על השולחן חנוכייה ושק דולרים מרחף באוויר. ממש יהדות השרירים מנצחת את הלופטגשעפט, או התודעה שיצאה אל מחוץ מעצמה.

בתחריט מפתח, "לחלוב את הסיפור" שמו, נראה רישום כמו־אנטומי של אדם מרים ידיים בתנועת כניעה, וריאציה גרוטסקית על "האדם הוויטרובי" של לאונרדו דה וינצ'י, "ארבע גפיה פרוסות כמו חיה מבותרת", כלשון האוצרת, "ראשה פעור וממנו משתלשל חבל, כאילו נוזל המוח לראש פעור של דמות כפילה... במעי הדמות הגדולה יושבות שלוש דמויות שחולבות ומושכות בחבל המוח. עמוד השדרה עושה את מסלולו לאשכים – גם שם טבועה דמות ומלמטה ברז שופכה פולט את הזרע מבעד לזין, בזרם חזק אל תוך מאגר גדול". על דופן המאגר כתוב Kibbutz Gallery. במרכז – דמות נוספת שראשה פעור ומקושר בצנרת לאחרים, יושבת ומציירת, דפים מאוירים מתנופפים סביב הסצינה המורכבת, הלא הוא האמן, הרובץ במעי פנחס, חולב ממנו את סיפור חייו בשביל התערוכה, מאזין כאורב ומדבר דרכו כפיתום. מעשה האמנות מצויר כאן כעלוקתי, שואב חיים של אחרים, ניזון מהם כטפיל.

הסגנון הציורי הגרוטסקי והגרפי מזכיר את החספוס הוויימארי של ג'ורג' גרוס ואת ההומור השחור של אוטו דיקס (כלבים מזדווגים למרגלות סצינת זוועה). לדברי האמנים, הם הושפעו גם מהסוריאליסטית המקסיקאית רמדיוס וארו, מוויליאם הוגארת, מגויה, מפרידה קאלו ומהאחים צ'פמן.

לצד התחריטים העשירים והמפורטים מוקרן תצלום תת־ימי של פנחס שוחה בבריכה, כאילו מנסה להבקיע מתוך הלא־מודע, למצוא לו מקום, יבשה. "פנחס חשוף ועוברי במערומיו הקרובים כל כך. הוא־הוא הרוצח בגודלו הטבעי", כותבת על כך האוצרת. התצלום מזכיר את המונטאז' המפורסם של איב קליין הקופץ אל הריק, ככל שהוא גלוי יותר כך הוא מסתורי. דמותו אינה נעתרת בקלות למודל האמן־הרוצח שובה הלב ומלבה הדמיון, הוא אינו משורר־תשוקה שנוכל להשליך עליו את כל פחדינו וחשקינו, להטיל בו צלצל, כבפושע שימושי. הסתמיות רודפת את סיפורו.

"האונס של ניל", מתוך התערוכהצילום: דודו בכר

חלק מהאינטלקט של התערוכה מצוי בדיון המתקיים בה בדבר הדרך לספר סיפור. בתצלום, באינסטליישן מינימליסטי, בתחריטים העשירים ומלאי הדמיון הנועז, בספרותיות ובפסקול בגוף ראשון – נוסח הווידוי האוטוביוגרפי, הגם שמדבר על עצמו לעתים בגוף שלישי.

התערוכה עוסקת בשאלה כיצד לתחום ביוגרפיה, מהיכן להתחיל וכיצד לסיים אותה ובמה למלא באמצע מבלי לחטוא בסיבתיות פשטנית ובפסיכולוגיזם זול. אילו אמצעים יש לנקוט כדי ליצור נוסח ביוגרפי ראוי, הן מבחינת פורמט (מדיום ופעולה) והן מבחינת התוכן ועולם הערכים המעורער הבוקע ממנו. קמל ובלבין עושים זאת בצורה מורכבת תוך טוויית האותנטי והבדוי ביחד. מיהו המספר? פנחס או האמנים? ומה מתוך העלילות הם זיכרונות, אמינים, כוזבים או שתולים? הם מספרים את סיפור־החיים כרשימת מלאי של נזקים, מבלי להפריד בין אלה שהסבו אותם לאלה שנגרמו להם. סוגיות של אשמה, גורל, אמונה, בושה, מוסר, שכר ועונש – כל אלה מוזחות הצדה כחטא ועונשו שאינם מן העניין לטובת החובה והתענוג של מסירת הסיפור. דווקא משום שנוסחים רבים נפרשים בפנינו במקביל, מה שעולה וצף לפני השטח הוא הבלתי־נראה, הבלתי־מתומלל והבלתי־ניתן־להמחשה. כמו ברבות מעלילות המתח, גם כאן מתומרן הצופה להזדהות עם הרוצח. אלא שהממשי פוער חורים באשליית הייצוג; גם מסירת הסיפור לא פותרת דבר, חיים של ממש יש כאן. הצגת חיים המורכבים מיצרים, טעויות, בזבוז זמן, שיברון לב, טרגדיות, חיי אדם במובנם האקזיסטנציאליסטי (שאינו מקושר למאבק לאומי, דתי או עדתיי), היא נוסח שאינו רווח באמנות הישראלית, וגם מכך מופקת ההנאה מהתערוכה.

האמנים חושפים את מוטיבציית הגזל שלהם - לשדוד את סיפור חייו של פנחס ולהציגו לפנינו כאקזוטיקה אמנותית, כריאליזם מאגי שבו תאוות וזוועות מצחצחות חרבות בין דפנות ריקות, בתוך קירות שוממים. "זה אדם מסוכן", נשמעת אמו של בלבין מעידה על פנחס, "הוא רצח מישהו, חתך אותו לחתיכות והשאיר את הגופה. והכחיש כל השנים שעשה את זה. באיזה שלב הוא הודה אבל במשך שנים הוא שיקר ואמר שלא עשה את זה. והוא לא סיפר לאף אחד, עד עצם היום הזה, איפה היהלומים". 

מרב קמל וחליל בלבין: "פנחס". אוצרת: יעל קיני. גלריה הקיבוץ, דב הוז 25 תל אביב. ב'-ה' 11:00–15:00, 16:00–18:00, ו' 11:00–14:00. 
עד 16.10

מתוך התערוכהצילום: דודו בכר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ