שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב
כן ציור על המרפסת (בן עמי 3)צילום: רן ארדה
גליה יהב

"לאן הולכות כל העבודות?", שואלת מיכל היימן. "לזבל", עונה לה ביובש רחל שביט. הדיאלוג הקצר הזה לקוח מסרט קצר (30 דקות) שצילמה היימן ב–2009, כשלושה שבועות לפני ששביט עברה מביתה בזכרון יעקב, שקומתו העליונה כולה סטודיו שפתוח אל הנוף ובו כאלף יצירות, לדירתה התל אביבית. שביט, אז בת 80, נאלצה לעזוב את הסטודיו, את בית משפחתה ומגוריה לאורך השנים ואת הפסנתר שלמרגלותיו נולדה. "בסופו של דבר אני לגמרי לבד פה", היא מסבירה, "ומגיע גיל שהלבד הוא קשה. אני חיה על קצבת זקנה ועל פנסיה ממשרד החינוך, לכן אני נאלצת להגיד שלום לבית הזה. זה כורח החיים, אין לי ברירה". הסרט הוא מעין טקס פרידה — מבית וממפעל חיים, אלא שבאחריתו ב–2015, שביט כבר בת 86, נראית רושמת במרץ בדירתה החדשה. הסרט, שמוקרן במסגרת תערוכתה הנוכחית של שביט, שקרויה על שם כתובתה החדשה ומוצגת בבית האמנים בתל אביב (עד 10 באוקטובר), מוכיח במידה רבה את התגברות כושר החיים וכורח היצירה על המעבר המצער, על הרעת התנאים. אך גם בדירה בבן עמי 3 בתל אביב, הופקו רישומים חדשים.

מלבד אורח הדיבור המרתק של שביט, שהוא חסכוני ולכן אקספרסיבי — ידיה מסמנות סימני פיסוק היכן שמלים לא נאמרות — ניתן לראות בסרט גם משהו נדיר נוסף, את אי הצורך של אדם להלל ולשבח את עצמו, לספר בפרוטרוט את קורותיו, לעדכן את זולתו בהישגיו. זו אינה הצטנעות מזויפת, גם לא חמיקה מאחריות, אלא מודעות עצמית וצורך בדיוק, שוב ושוב היא מתקנת את דבריה, "לא להגזים", היא אומרת לעצמה.

ואפשר לפרוט את קורותיה והישגיה של שביט. היא נולדה ב–1929 בירושלים למשפחה של אמנים ביניהם תלמה ילין, מרג'רי בנטוויץ', סולומון ג'יי סולומון, ודודתה מיוריאל בנטוויץ' מושינזון (באדג') — ציירת אקוורלים שבביתה בזכרון יעקב התגוררה שביט עד המעבר. באמצע שנות ה–50 נסעה עם בעלה המדען לארצות הברית, שם למדה אצל האמן סנטוס זינגלי ואימצה את סגנון ההארד־אדג', אליו חיברה מאוחר יותר תכנים אישיים וכאלה הקשורים לנוף עירוני ולחוויותיה כמורה במעברת זרנוגה ברחובות.

ב–1973 היתה בין מייסדי "קבוצת אקלים" עם בן זוגה השני הצייר אליהו גת. הקבוצה דגלה בגישה פרטיקולריסטית ובזיקת ביניים למושג ה"ישראליות". לכן פעלה מתוך התנגדות לאוונגרד אוניברסלי ברוחו מצד אחד, ולציור ספרותי ברוח התנ"ך והמיתוסים הכנעניים הלוקליים מצד שני.

המרפסת בבן עמי 3צילום: רן ארדה

"היתה לי פינה קטנה בבית, בדרך לחצר, מקום שכולם עוברים, שם אפשר היה לצייר רק בלילות, כשהילדים הלכו לישון". גם אחר כך, כשגרה בדיזנגוף, עבדה מהמטבח, ציירה את תריסי השכנים מטילים צל חד וגאומטרי על הקיר החיצוני, "המטרה של כל סדרת ההארד אדג' היתה להעביר את תחושת הסינוור של האור בארץ הזאת", היא אומרת בסרט, "אני מסתתרת במנזר, מסתתרת במקום שיש צל, מחפשת לי פינות כמקלט".

שביט לימדה במכון אבני, במדרשת תלפיות ובסדנאות מוזיאון תל אביב, במדרשה לאמנות ובתלמה ילין במשך שנים ארוכות, ואף היתה יו"ר קרית האמנים בצפת. מלבד הרישום, איתו היא מזוהה במיוחד, היא מזוהה מאוד גם עם ניהול אגודת הציירים, תפקיד אותו מילאה במשך שני עשורים (עד 2005), כיום היא נשיאת הכבוד של בית האמנים בתל אביב.

רחל שביטצילום: טלי שני

שביט מרחיבה את הדיבור על היחסים הטעונים בין דודתה באדג' לבון־טון האמנות הישראלית באופן שהופך לכתב אשמה עקרוני על קליקות, חבורות גבריות כוחניות ומשטרי טעם אקסקלוסיביים. "צריף הציירים" שכן ממש מול ביתה של באדג'. זריצקי, שטרייכמן, ציונה תג'ר ואחרים הגיעו לזכרון יעקב לצייר, אבל את באדג' לא כללו ולא החשיבו. "לא ייאמן כמה רשעות היתה בזה. מי שדיכא אותה עד עפר היה זריצקי בכבודו ובעצמו". סטימצקי דווקא התפעל בערוב ימיו מאקוורל של באדג', "ואנחנו חשבנו שהיא אקסצנטרית אנגליה", הכה על חטא. גם את אי התקבלותה שלה היא מפענחת דרך סוגיית הרוע והשתלטנות של זריצקי, שתיפקד כוועדת מיון של איש אחד, "הזלזול במה שהוא לא מאשר — היה טוטלי. הקנאות והשנאות היו ממש בתוך הדם שם. ולדעתי זריצקי הוריש את זה לרפי לביא". לדבריה, לא התקבלה משום שלא צמחה בתוך מילייה מסוים, היא היתה נטע זר, "לא ידענו מאיפה צצת", היא מצטטת הדלפה מתוך אחת מוועדות השיפוט שלא קיבלו אותה לאגודת הציירים, "זה היה הפאק".

בנוסף, הממד הלא שגרתי והחשוב באופן הסיפור של שביט את קיצור תולדות האמנות הישראלית, הוא בכך שהיא פורטת קבוצות, מגמות ותנועות לפי מלחמות. "הם היו אוניברסליים, וקבוצת העשרה — כולם יוצאי המלחמות, אז זה שוב פעם לוקלי ולכן לא מעניין", היא אומרת באירוניה. כך היא מסבירה גם את אי ההתקבלות של "קבוצת אקלים" בשנות ה–70: "רפי שולט זה כוח. הוא בונה את עצמו על סמך העובדה שהוא מבטל את כל מה שמסביבו".

רחל שביט, דיוקן עצמי באבלצילום: רן ארדה

כמובן שביחס להיקפי יצירתה של שביט לאורך השנים, התערוכה שאצר אריה ברקוביץ צנועה מאוד. מוצגים בה כעשרה רישומים מהשנים האחרונות, דיוקנאות עצמיים ומראות מחלון ביתה בתל אביב, נוסח אמנותי לא שאפתני כביכול, אבל אלה מקיימים את היחס העמוק בין הפנים לחוץ, בין השחור ללבן, גם כעמדות נפשיות. "התהליך התחיל כשהייתי באבל וכיביתי את הטלוויזיה", היא מספרת על העבודות המאוחרות, "טלוויזיה אפלה היא בעצם מראה שחורה, כי אני רואה את הבבואה שלי בה, וזה נתן לי את הרעיון של דבר והיפוכו. כי תמיד ציירתי אור". רוב הרישומים כוללים ציור בתוך ציור, שביט רושמת גם את הכן המוצב במרפסת או ליד החלון, נייר חלק בוהק על גבי הרקע או מתווה המכפיל את הנוף שמולנו. הנופים הניבטים מהחלון, מרפסות תל אביביות סגורות בתריסולים, מצוירים כשהם שטופי שמש, מוארים, אביביים, הנייר במלוא לובנו החגיגי, יש בהם חיים ותנופת יד, לעתים קלה ולעתים נחרצת יותר, נעה על פני הדף בגמישות.

הדיוקנאות העצמיים לעומתם חשוכים, מושחרים כמעט לגמרי, דמותה של שביט מתקבלת כדמות־צל אפלולית, רק סדק אור שמסתנן מהחלון, משרטט את קווי המתאר שלה. שוב ושוב חוזר הקליפס המחזיק את הנייר ומצמיד אותו לכן, אביזר כה פשוט שצובר בתערוכה איכות קמעית ממש, כמעין חפץ מאגי בדת האמנות.

אליהו גתצילום: עליזה אורבך. רפרודוקציה: טלי שני

בהתבוננות בתערוכה, קשה שלא להיזכר בתערוכתה הנפלאה של רות שלוס שאצרה אירית לוין, באותו החלל ב–2012. קשה גם שלא לחשוב על התערוכות הנערכות כעת לחגית לאלו במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל (בהמשך השנה) ועל תערוכתו הצפויה של אורי ליפשיץ במוזיאון הרצליה. לשני האמנים האחרונים התערוכות המקיפות נערכות לאחר מותם.

טוב ששדה האמנות, אפילו אם לא שדרותיו המרכזיות, משכיל לתת כבוד לקשישיו, הם הרי רצי המרתון הקשוחים מכולם. אולי זה הייעוד המתאים לבית האמנים בימים אלה — להיות המוסד שזוכר ומוקיר את המבוגרים ועורך להם טקסי הצדעה כראוי להם. אולי יש לו אפילו פוטנציאל להפוך לבית ליצירות ולעזבונות הפחות נדרשים על ידי כוחות השוק, כך נוכל להמשיך לעיין בהם ולחקור אותם ואותנו, שלא ילכו לזבל.

"בן עמי 3" — רחל שביט. אוצר: אריה ברקוביץ. בית האמנים, אלחריזי 9 תל אביב, שעות פתיחה: שני־חמישי 10:00־13:00, 17:00־19:00; שישי 10:00־13:00, שבת 11:00־14:00

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ