סופת אבק מבוקרת - ביקורת אמנות - הארץ
ביקורת אמנות

סופת אבק מבוקרת

הווידיאו והמיצב פיסולי בתערוכתה של אירית חמו "שירוקו" משתמשים באבק כדי ליצור רומנטיקה של ערים חרבות ואפוקליפסה

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דימוי מתוך תערוכתה של אירית חמו. שואב אבק פולט אחת לחצי שעה ענן אבק גרוס ומסונןצילום: צילום : אלעד שריג
גליה יהב

תערוכתה של אירית חמו "שירוקו", כוללת שתי עבודות בלבד – וידיאו ומיצב פיסולי. שתיהן גרסאות של תמונת נוף מאובקת. התערוכה אפורה כולה, מעוננת, פרי איסוף כמויות אדירות של אבק, סינונו, פיזורו באופן מווסת, תיעודו.

בעבודת הווידיאו נראית סופה אפורה המכסה על הכל, מדי פעם מבצבצים בין ענניה קיר או פינת מבנה ונעלמים. זוהי תמונת תוהו — אבק סמיך וחונק נע בחופשיות באוויר ונושר.

המיצב הוא אולם אטום שנבנה בתוך חלל הגלריה, מעין אינקובטור, קליניקה או מעבדה. בקיר החזית קבוע חלון שדרכו אנחנו מתבוננים במתרחש בפנים, כמדענים הבוחנים ניסוי. לנגד עינינו נגלית מציאות נוף בדיונית, מעין אמנות קינטית — שואב אבק פולט אחת לחצי שעה ענן אבק גרוס ומסונן, כארובה הפולטת עשן, מחולל סופה. האבק נושר כלפי מטה לאטו על מרחב של חפצים קטנים בלתי מזוהים, אלה יוצרים אשליה של עיר הנראית ממעוף הציפור או של תבליט מופשט. גם כאן הכל חדגוני ומכוסה בחומר הסמיך. התודעה מזגזגת בין שתי אפשרויות – זו עיר ממוזערת או תבליט פורמליסטי, עשוי בסגנון המזוהה עם מבני ציבור ובנקים, דומה קצת לתבליט "שאלו שלום ירושלים" של דני קרוון באולם מליאת הכנסת, שהושכב על גבו. ביחד שתי העבודות יוצרת תחושת מחנק, נדמה שריח אבק עולה באפנו, למרות שהוא מתווך ומורחק, ובעצם יש כאן חסך חושי. אנחנו מתבוננים בהתנחשלות מעוורת, לא מריחים דבר, אבק לא נדבק בנו, הוא נופל לקרקע בדממה.

לדברי חמו, העבודה שואבת את הגיונה ואת האסתטיקה שלה משתי יצירות – "גידול אבק" של דושאן וה"מרצבאו" של קורט שוויטרס. האחת היא תצלום של מאן ריי מ-1920, המתעד את "הזכוכית הגדולה" של דושאן מכוסה שכבות אבק שהצטברו עליה במשך שנה, כך שנהפכה למעין מפה, לצילום אוויר. דושאן, האמן המודרני הראשון שהשתמש באבק ביצירתו, הוא גם ממציא היצירה הנוצרת מפסיביות של האמן, מהמתנה להתרחשות טבעית בלי מגע אדם, באמצעות הצטברות ואקראי. היצירה השנייה גם היא קשורה לצבירה, אבל הפוכה ברוחה – "המרצבאו" הוא תוצאה של פעלתנות יתר אמנותית מצד שוויטרס, שבאופן אובססיבי בנה בביתו בהנובר (ואחר כך שוב בנורבגיה ובאנגליה) היכל מסובך ונפתל מלא בג'אנק, אפארט ארכיטקטוני שלם של חוסר תוחלת. חמו משתמשת בתצלום של המרצבאו המוגדל כתשתית הרצפה של עבודתה. היא פרשה חלקים ממנו כשטיח, שעליו מיקמה את החפצים הבלתי מזוהים, ועליהם מתפזר האבק המשפריץ באופן דומה למכונת עשן.

צילום: צילום : אלעד שריג

לשתי העבודות שלעיל אפשר להוסיף גם את "Scatter Piece" של רוברט מוריס מ-1968-69, מיצב שהורכב ממאתיים אלמנטים המפוזרים באקראי על פני השטח, עשויים משלל חומרים, צורות ומידות. מלבד הדמיון האיקונוגרפי, קיים עוד יסוד דומה בין שלוש העבודות – האחת נוקתה לאחר צילום הסנאפשוט וכך נעלמה, השנייה נשרפה ואילו זו של מוריס פשוט הושלכה בטעות לזבל. שלושתן יצירות מיתולוגיות, קיימות בעיקר בסיפור על אודותיהן ובתיעוד המועט.

חמו יוצרת לאורן מעין אתר בנייה שהוא גם אתר ארכיאולוגי, הפריטים המונחים בו מתקבלים כשרידים. יש להם ממד של ממצא – הם חפצי ביניים, בין הפונקציונליות לבין הקמע, דומים לשאריות ומזכרות שאפשר למצוא בין הריסות. גם תאורת הנאון הדלוחה מוסיפה לאפקט של אתר שומם ביום שאחרי. יש בתערוכה יותר מרמז לתקופת "קערת האבק" בשנות השפל בארה"ב, שבה האוויר עצמו הפך לאיום קטלני. וכן למרכז הסחר העולמי בניו יורק אחרי מתקפת ה-11 בספטמבר. אזור שלם כוסה אז בבת אחת באבק, שעצם המחשבה ממה הוא מורכב מעוררת פלצות. משם קצרה הדרך לראות בחדר האטום ופולט האבק תא גזים, הוא הרי מקום שאי אפשר לנשום בו.

דימוי מתוך תערוכתה של אירית חמו. שואב אבק פולט אחת לחצי שעה ענן אבק גרוס ומסונן צילום: צילום : אלעד שריג

העבודה נוצרת מארגון סדרה של הימנעויות או של שלילות. כמו רוב התקדימים שעליהם היא נשענת, גם חמו יצרה עבודה שכמו פועלת מעצמה, יד נעלמה או היגיון איסוף וצבירה גחמני מכוונים אותה. האפור העמוק של האבק הוא אין־צבע, האבק שבו היא עושה שימוש (נלקח מאזור גדר המערכת, לאחר שנגרס וסונן באזור של שדות מוקשים) הוא היפוכו של אבק היהלומים של אנדי וורהול, קנה־המידה גם הוא מתעתע – אי אפשר להחליט אם אלה אנדרטאות מונומנטליות או דווקא מודלים ממוזערים.

זו תמונת נשורת עדינה, המשועבדת ליצירת יופי לירי דווקא באמצעות שימוש בחומר בלתי נסבל. חומר מיותר הנתפש כלכלוך, אי אפשר להשתמש בו ואי אפשר להיפטר ממנו, תזכורת מרה ומתמדת הן לאטמוספירה והן לגוף המשיל את תאיו, ליקום המתפרק תדיר. דווקא בעזרתו חמו מחוללת תמונתיות מלאת הדר, התרחשות חלומית, המצליחה לעורר מחשבה על מרכיבי היסוד של הציור — משטח שעובר תהליך הכתמה ובורא כך תמונת עולם אילוזיוניסטית, מקודדת, מרהיבה ומלבת דמיון, שהלא־חיים (המוות) הוא לעד היסוד הסמוי שלה.

צילום: צילום : אלעד שריג

בסופו של דבר, למרות כל הפרוצדורות הפנים־אמנותיות הנשענות בהקפדה על האינטראקציה בין החומרים לבין עצמם, על הפעלת מנגנון מכני לגביהם והנבעת כל המרכיבים מהליכים והחלטות טכניות, למרות אלה נוצר דימוי רומנטי מאוד. זו רומנטיקה של ערים חרבות, הכוללת תחושת שיטוט לירית בין אודים מעשנים. חמו משתמשת באבק כחומר גלם ביצירתה זה שנים. מעניין להיווכח בהתפתחות השימוש באנטי־חומר אצלה, מפסלי החיות המוקדמים שגובשו מאבק דחוס ומודבק, דרך השימוש בשבלונות ועד לנוף הנוכחי, המתגבר את החלקיקים ואת פיזורם ומעצים אותם לכלל תחושת אפוקליפסה. נדמה שההתפתחות היא לכיוון כריזמטי יותר ויותר.

אירית חמו - "שירוקו". אוצרת: ורד גני. סדנאות האמנים, קלישר 5, תל אביב. שעות פתיחה: שלישי־חמישי 19:00-15:00, שישי־שבת 14:00-11:00. עד 31.10

צילום: אלעד שריג

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ