בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המיצב על "הפשע המושלם" קצת מושלם מדי

המיצב של נועה יפה מתחקה אחר סצינות המזכירות פילם־נואר ומעידות כי פשע התרחש מבלי לחשוף באיזה פשע מדובר. ואולם, במקום לאתגר את המודל הנרטיבי, הליך הגילוי שומר בקנאות על המוכר

8תגובות
"המדרגות", מתוך "הפשע המושלם", נועה יפה, 2017
עוזי צור

פשע מושלם הוא מעשה פשע שלא נודעו עקבותיו. גופת אדם מוטלת בסמטת רחוב, מישהי שמעה יריה או שתיים, מכונית חומקת נראתה לרגע, וזהו; אף סימן מפליל לא נותר בזירה. אדם מת, ולא ניתן לשחזר את הארוע שהוביל למותו. כל אחד יכול להיות הרוצח. אבל פשע מושלם הוא גם פשע ללא אירוע: משהו קרה, אומרים שהיתה גופה אך היא כבר נעלמה, אף אחת לא שמעה ירייה, הזירה שוממה לגמרי. אולי אין קורבן, ולפיכך גם אין רוצח. במקרה הראשון, הפושע בלתי ניתן לאיתור; בשני — הפשע עצמו.

המיצב המחודד של נועה יפה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב משרטט את התנועה הייחודית לפשע המושלם. בחלל לבן בוהק, שטוף אור, מעמידה יפה שרשרת של סצינות מפשע שדומה כי זה עתה התרחש: עדת ציפורים נסות במעופן, גרם מדרגות מתעקל בסיבוב מטה, דלת יציאה סגורה, חדר חקירות, מצלמות אבטחה, דמות אשה. משהו איום קרה, אך עקבותיו נמחו כליל. כל שאנו רואים הוא זירה ריקה, ריקה מסימנים מפלילים ומסימני פשע. ועם זאת אנחנו יודעים שמשהו קרה, כיוון שלעינינו מוצג הדימוי הקולנועי השגור של מעשה הפשע: המדרגות, הדלת, חדר החקירות, כולם דימויים בשחור־לבן בסגנון סרטי הפילם־נואר האמריקאיים. אלה ייצוגים של דימויי הפשע, של המבנים החזותיים המצביעים על התרחשותו. הצופים נקראים לעקוב אחריהם — לא אחר סימני הפשע (גופה, דם, אקדח), שאינם בנמצא, אלא אחר הדימויים הבדיוניים של זירת הפשע (המדרגות שבהן חמק הרוצח, הדלת שטרק במהרה אחריו). הדימויים הללו אינם פונים לעולם, אלא לעולם הבדוי, המצולם והמוסרט, לקולנוע.

חלל התערוכה "הפשע המושלם"
נועה יפה

הקולנועיות של המיצב מתחדדת עוד יותר מתוקף הטכניקה ששיכללה יפה בשנים האחרונות: בתחילה נדמה שאנו עומדים מול שורה של תצלומים, כלומר דימויים דו־ממדיים התלויים על קירות הגלריה. אולם ככל שמתקרבים אליהם מתברר שאלה דיורמות, מודלים מיניאטוריים תלת־ממדיים שאותם הטמיעה יפה בקירות הגלריה. הם אמנם ממוסגרים כתצלומים, אך אלה הצבות פיסוליות מוקטנות שבהן אנו מתבוננים מבעד לזכוכית. כך, התמונה השטוחה נפתחת לפתע וניבע בה עומק. אלא שהעומק הזה איננו מוביל אל העולם, אלא אל המודל. והמודל איננו של העולם, אלא של דימוי העולם כפי שנחקק בקולנוע. זו התקה כפולה: התצלום כחלון לעולם הופך כאן ל״תצלום״ כפתח לדגם שמעוצב על פי דימוי העולם שכבר עוצב.

הסחרחרה הזו שולטת במיצב: אנחנו משתבללים במורד המדרגות, מתאבכים עם עשן הסיגריה, נשאבים לחיפוש אחר רמזים לפושע או אותות של פשע. עד שאנו מגיעים לווילון שחור המכסה על חדרון קטן. כשמסיטים אותו ונכנסים פנימה, נגלה לעינינו תצלום של בניין ענק ורב חלונות בהטיה צדית, ובראשו הכיתוב: City National Bank. עבודה זו קרויה ״הפשע המושלם״ והיא, לפי הטקסט האוצרותי שעל קיר הגלריה, אוחזת במובנו של המיצב כולו: ״בתוך גורד שחקים אפל הבולט על רקע שמי הלילה הולך ומתרקם פשע המאה — פשע הכלכלה, אי־השוויון, המעמדות וההון... זהו הפשע המושלם — ללא קורבן מסוים, הוא בלתי נראה, אך נמצא בכל מקום ופועל ללא הבחנה. ממש כמו המצלמה״.

הפשע נחשף: לא רצח או שוד אלים בחסות החשכה — כנהוג בפילם־נואר — אלא גזל חוקי, יומיומי ומורגל, לאור יום; לא פושע בעל מניעים אפלים ומיניות סבוכה, סוטה, אלא מוסד ציבורי מחוק פנים וחסר אישיות; לא מבנה עומק פסיכולוגי בלתי נראה שיש לצלול לתהומותיו, אלא מבנה כלכלי המתנשא אל על, גלוי לעיני כל. התחקינו אחר עקבות נעלמות וגילינו בניין, חיפשנו אירוע ומצאנו שיטה.

מתוך "הפשע המושלם", נועה יפה, 2017
נועה יפה

לכאורה זהו היצ׳קוק במהופך: מותחן פשע שהיה לסרט דוקומנטרי על מציאות חיינו. אבל זו נקודת התורפה של המיצב: המובן הפוליטי שלו פשוט ומובהק. כבר בשנות ה–20 של המאה הקודמת שאל ברטולט ברכט ב״אופרה בגרוש״: ״מהו שוד בנק לעומת ייסודו של בנק?״ מאז קמו תנועות מחאה רבות, נעשו עבודות אמנות שביקרו את הכלכלה הפנים והחוץ מוזיאלית, והיום גם קפיטליסטים טובי לב יודעים שיש בעיה עם הבנקים.

האסתטיקה המהודקת של המיצב, האשליות האופטיות שבו, אווירת הסכנה הרוחשת — כל אלה ניגפים בפני סיגור צפוי ומוכר. למעשה, כבר תנועתו של המיצב יוצרת את מובנו: הוא ערוך במבנה של חיפוש וגילוי. מהלכו הוא התפתחותי: הדימויים מוצבים בו בסדר כיוון השעון, ויש להתקדם מן האחד לשני — מן הירייה אל הבריחה, משם לעדות ועד לפיתרון. זוהי עבודה נרטיבית לעילא: בתחילתה היא מציבה חידה ובסופה מפענחת אותה. רגע הפענוח הוא רגע הסרת הלוט: הסטת הווילון, הכניסה לחדר הסתרים, ללשכה האפלה, וחשיפת הפשע המושלם המגולם בדמותו של הבנק, בשמו הגנרי והסימבולי, בנוכחותו העצומה. המיצב נעתר, לפיכך, למבנה הסיפורי של המותחן הקולנועי — לחידה שבבסיסו, לתנועה החד־כיוונית המחפשת פשר, לרגע המכריע של הגילוי. אין הוא מהפך את סדר המשמעות, אלא עוקב אחריו בקנאות: הוא אמנם מחליף את הרוצח האינדיבידואלי בבנק, אך תוך שהוא משחזר בדקדקנות את מערך החשיפה.

מתוך "הפשע המושלם", נועה יפה, 2017
נועה יפה

אולם בכך נחשפת כאן הצורה המוכתבת מראש, המקובעת של החשיפה; עליה אין המיצב מערער. הפוליטי נבחן בו מצידו התוכני בלבד, ובצידו זה נערכת ההחלפה — רוצח עבור בנק. כך המיצב עצמו מבצע את הפשע המושלם: משהו קרה, אך עקבותיו לא נודעו. אך אם הבנק אכן מגלם את ״פשע המאה״ (איזו מאה?) הרי שצורת פעולתו — הרב־ערוצית, האנונימית, המערכתית — קוראת לצורה שונה של עניין ובחינה, של מתן פשר ופענוח. הבנק לא יתגלה כמו הרוצח. ודווקא האמנות החזותית, שתנועתה איננה בהכרח לינארית, שמהלכה איננו משועבד למבנה הנרטיבי, יכולה להציע אופני חשיפה אחרים, צורה אחרת של הענקת משמעות. או אז לא יהיה זה פשע מושלם, אולם השלמות — כותב ז׳אן בודריאר בספרו ״הפשע המושלם״ — היא תמיד פשע, והפשע לעולם איננו מושלם. הוא תמיד מותיר סימן, ולו כזה של היעלמות, בסדר התופעות. והאמנות, האחוזה בסדר זה, הסדר של הנראה, בוגדת, גם אם בעל כורחה, בשלמות.

נועה יפה: הפשע המושלם. המרכז לאמנות עכשווית, רחוב צדוק הכהן 2א פינת קלישר, תל אביב. ימים ב-ה 14:00-19:00, ימים ו, ש 10:00-14:00.

מתוך "הפשע המושלם", נועה יפה, 2017
נועה יפה


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו