איזו דבילית היא האנושות, וכמה נעלה היא האמנות

אם מחפשים רוח משותפת ליצירות של בוגרי בצלאל לאמנות וצילום, הרי היא המבט הניהיליסטי האמיץ שלהם על המציאות סביבם — עבודותיהם מסמנות חורבן בלתי נמנע, אבל זה גם מצחיק, מרתק ויפה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
"טייגר נגד קוברה", עבודת ווידאו של גיל גולדשמיט ואילה גיא, אבסורד קומי
"טייגר נגד קוברה", עבודת ווידאו של גיל גולדשמיט ואילה גיא, אבסורד קומיצילום: באדיבות בצלאל

האפקט הכי מוחשי ומוצלח של סיום הביקור בתערוכת הבוגרים של בצלאל הוא אפקט פיזי, חושי וחושני: אני מחלץ מלועי שערות פרוותיות סגולות מהמיצב של לילי האז (הדרי), שהוא מעין חדר האזנה וריקוד לבליין יחיד, המבוסס על חדר סגור ומרופד לתוכו משדרת האז מוזיקה שהיא מתקלטת. בגרוני שאריות טעם (ואולי גם קוץ סורר) של קוקטייל הסברס שהכין לי במסגרת המיצב־מיצג שלו, האמן יאמו, עטוי זקן היפסטרי, סינר ופפיון. כמו כן, אני מריח מבושם העשוי מצמח הזוטא, אחד מרבים אותם רוקחת גיל גולדשמיט בתור הפרסונה של מלכת הדראג פרידה ניפל, שעל שמה נקרא מותג הבשמים.

במלים אחרות, אג׳נדת הלונה פארק החווייתית־עוטפת־טוטאלית בה אני מחזיק, שמחזירה אותנו אל המכלול השלם של השפה האמנותית ולא מצמצמת אותה לשפות מוגבלות יותר (בעיקר השפה הפוליטית), באה על סיפוקה. אבל חשוב אף יותר, היא באה על סיפוקה גם במקרים בהם מדובר בעבודות פוליטיות לכאורה, כאלה שהחומר ממנו הן לשות יצירה הוא חומר המציאות הישראלית באופן כללי, והמיקרוקוסמוס הירושלמי הקשה באופן נקודתי.

בת אל אלפסי. לוחמה בשטח בנויצילום: באדיבות בצלאל

אחת הדרכים להתמודד עם העומס הכמעט בלתי אפשרי של תערוכת בוגרים בסדר הגודל של בצלאל (34 בוגרים במחלקת הצילום, 37 במחלקת האמנות) היא לחפש מגמה, איזושהי רוח שמשותפת לחלק גדול מהעבודות. הדרך הזו מסוכנת כי עלולים, תוך כדי סקירה, לרמוס עבודות חזקות שלא מצייתות למגמה. חיפוש המגמה חשוד כמלאכותי גם משום שבמקרים לא מעטים הבחנה במגמה מעידה על מידת הדומיננטיות של מנהלי מחלקות או מורים (לטובה או לרעה).

וזו המגמה שזיהיתי: משהו השתנה במעבר בין העשור הראשון והשני של המאה ה–21. בעשור הראשון בלט סוג של פיכחון רדיקלי, פוסט־מודרני. הא־פוליטיות של העשור ההוא היתה חריפה, נטועה בלקחים המדממים של המאה ה–20 ובראוותנות שמעבר לכל דמיון של הטרור של 9/11 וטבעת החנק של האינתיפאדה השנייה. מה שתכופות נראה במבט מבחוץ כאדישות, היה משהו ייצרי יותר: ניהיליזם בוער, סרקזם שונא והדוניזם אפוקליפטי של אכול ושתה כי מחר נמות. ואז, כשהחתיארים בגילם או ברוחם, מנופפי הספרים האדומים למיניהם, כבר התחילו להימאס אפילו על עצמם עם יבבות "הולך ופוחת הדור", הם קיבלו לפרצוף את התפנית של העשור הנוכחי: את מחאת רוטשילד, האביב הערבי ותנועת אוקיופיי. יחד איתם באה גם פוליטיקת הזהויות, שחידדה, לפעמים עד אבסורד, את פוליטיקת הלייפסטייל של סוף המאה ה-20. 

נחמה פרטון. שילוב של עליבות מלכותיתצילום: באדיבות בצלאל

הכאוס שולט

ולפני שניסחף פה לדיסרטציה מייגעת, נקפוץ חזרה היישר לתערוכת הגמר ונדגים את השילוב בין האומץ של האמנים להביט סביבם ו/או את המיאוס שלהם ממבט מהופנט אינסופי את תוך טבוריהם, יחד עם גישה שלא זונחת את אותו פיכחון אכזר ונהדר של תחילת המאה ה–21. יש כמה וכמה עבודות בתערוכת הגמר שחד־משמעית נטמעות במציאות שמסביב (הן לא "מתייחסות" או "מייצגות"; העבודה הופכת ברגע יצירתה למעורבבת עם הממשי, סיבה ומסובב מיטשטשים), אבל חד־משמעית אינן עבודות פוליטיות או "מחאתיות" במובן הישן והעבש.

אם נחזור לגיל גולדשמיט/פרידה ניפל, היא השתלטה על כוך אותו הפכה ל״מקום שמותר בו הכל״, לדבריה. זו בעצם חנות הבשמים שלה המעוצבת כמאורת אופיום מפתה. בפינה אחת מבעבע סיר ולצדו מבחנה אליה נמזגת אחת ממרקחות הבושם שלה. בפינה אחרת חממה ובה תלויה קערה כסופה גדולה עם צמחי תבלין מזרח תיכוניים.

כשיורדים במדרגות מהכוך מגיעים לחלל פתוח שהוא למעשה זה שמקדם את הבאים למחלקה לאמנות, ובו ניתן לצפות ב״טייגר נגד קוברה״, עבודת וידיאו משותפת שלה ושל אילה גיא, הנוכחת גם היא לבושה בבגדי דמותה כלוחמת קראטה בווידיאו. הסרט הוא שחזור פרימיטיבי, מצחיק ודל תקציב למראה של קלאסיקות קראטה ישנות, אבל הלוקיישן שלו הוא מזרח ירושלים. גיא מסבירה שמזרח ירושלים נזנחת ונשכחת ״בגלל ימניות או בגלל רגשות אשם״, ולכן הדרך שבחרו להנכיח אותה היא דרך אבסורד קומי. בסצינת השיא מזנקות שתי האמניות זו מול זו כשביניהן ניצבת כיפת הסלע.

זוהר בן יאיר מציגה קולאז׳ צילומי סטילס מונוכרומטיים שנעים לאיטם על זוג מסכים פנורמיים שתופסים שני קירות. פנס רחוב, מנזר, עמק, חיילי מילואים, גופות מחבלים, נעים זה לתוך זה באיטיות, בתחושה של ערבוב חלום ומציאות. ליד הקירות מסך קטן ועליו עבודת וידיאו בה נראית האמנית עומדת בטיילת ארמון הנציב ושותה לאיטה בקבוק של ליטר וחצי קולה עד תומו. באוזניות ניתן לשמוע את הקלטת ההדרכה ההיסטורית המושמעת באותה נקודת תצפית בטיילת, מלהגת על נצחיות ירושלים.

טליה צור. מצטלמת עם אחיותיה בסטים ובתחפושות שוניםצילום: באדיבות בצלאל

מה יש לנו פה? בן יאיר, גולדשמיט וגיא שרויות לחלוטין בסביבה הטעונה והנפיצה ביותר במזרח התיכון. עד שימצאו משהו יותר טוב לעשות בנדון, הן שותות קולה ועושות ליפ־סינק לסרטי קראטה. נוכחות, מפוכחות, אבסורד והומור.

בת אל אלפסי בנתה רפליקות של מודל של עיר הניצב במחנה צבאי ומשמש לאימוני לוחמה בשטח בנוי. המבנים שלה עשויים מעץ צבוע לבן וממראות המחזירות לצופה השתקפויות מקוטעות של עצמו. העיר שלה מזכירה מבוך מראות בלונה פארק, אבל גם מודל של מקדש אצטקי.

פיראס פראח מציג את ״אש, אבק ופיח״, חדר שעל רצפתו מרוחים צבעי אקריליק עימם עיטר את האופנוע שלו הניצב במרכז. על הקירות כתובות גרפיטי מחוקות בערבית. בצד יש גם מיטה שעליה מונח ציור של סוס ולרגליה נרגילה ותיק גב. פראח יושב על המיטה אבל לא ברור אם הוא באמת נמצא שם כל הזמן. בשתי פינות החדר מסכים שעליהם תיעוד פעולות בסגנון ״קיר המוות״ שביצע על אופנועו בחדר עצמו, ושהופסקו אחרי שבועיים של אקשן כי גז המפלט איים לחנוק את הצופים. שאפרש? זה אותו הדבר. יום־יום שנע בין בנאליה לפנטזיה, בין קירות הבית העלובים לקיר המוות המלהיב.

סאם גריפין, אמן חרדי, מציג ציורים מפעימים בשחור לבן מטושטש, נמרח עד גבול הפשטה, של סצינות של רוחצים ורוחצות במקוואות. ושוב, היום־יום, במקרה זה האמוני מיטשטש לכדי מראה רפאים, פרגמנט מתוך חלום. העשייה איננה מייצגת או מתווכת בעבורנו מציאות, והיא, חס וחלילה, לא "מעלה שאלות נוקבות". היא שואבת אותנו אל מצב אינטנסיבי, מהותי ונאמן לאמת עמוקה יותר. הרשו לי לצטט את השועל מ״אנטיקרייסט״ של לארס פון טרייר: ״הכאוס שולט״.

איילא טוטח בנתה חדר ערבי עם ספה, חלונות זכוכית מעוטרים וחלונות משרבייה מעץ בטקסטורה של גדר שמכניסה אור מבחוץ אבל גם מאפשרת הצללה והגנה מהחום. גם כאן לא צריך לדברר: מהחלונות נשקף הנוף שמחוץ לבצלאל: מחנה צבאי, כפר ערבי, חומת ההפרדה.

אביגדל בן ישראל, "Beauty Glory". לא מתחכםצילום: באדיבות בצלאל

דניאל קגנוב מעלה מיצג־פרזנטציית וידיאו שמגולל בפאתטיות מודעת ומצחיקה ניסיון כושל שלה לשכנע את אביב גפן להגיע לבצלאל ולהשתתף בפרויקט שלה ועל ידי כך לחזור לימיו המחתרתיים. יש בעבודות מהסוג הזה סכנה של הילה מושאלת, במקרה הזה ההילה של סלבס. קגנוב נחלצת מהמלכודת בזכות הפרסונה וההומור הגובל בסטנד־אפ של הקריינות שלה.

רוני טרבלסי ניגשת להווי כל־ישראלי אחר — חתונות — דרך סדרה של ציורים מעולים באיכות של נובלות גרפיות, שבהם היא מתמקדת בעיקר בפורטרטים של נשים מסתדרות בשירותים של אולם האירועים, מצלמות את עצמן וכו׳. ההתמקדות במאחורי הקלעים של הראוותנות הקלישאתית הדוחה של חתונה ישראלית אולי צפויה, אולי פשטנית, אבל הכוח של הציורים עצמם עוקף את הבעיה. בציור הכי חזק נראית כלה מניפה ידיים כשמשני צדדיה רקדנים מחופשים לבקבוקי וודקה ענקיים. הכאוס שולט. זה מחריד כי הכל, כל מה שתיארתי בקשר לכל העבודות, הולך לכיוון של חורבן בלתי נמנע. אבל זה גם מצחיק, מרתק, מצמית, מדהים ואפילו יפה. איזה מין דבילי הוא המין האנושי. וכמה נעלה היא האמנות. זה המתח שמחזיק את תערוכת הגמר הזו.

פרפר בגטו

המקום אוזל וטרם התייחסתי למחלקת הצילום. דניאל חנוך מהדהד את צילומיו של רועי קופר עם סדרה של מבני בטון צבאיים בנגב, חלק בצילומי סטילס וחלק בסרטוני וידיאו כמעט סטטיים, המראים למשל מבנה מלבני שהרוח מניעה יריעות פלסטיק שאחוזות בו. המבנים נראים נטושים, ללא שימוש, מזהמים את הנוף אבל בעלי אופי פיסולי מונומנטלי, מודרניסטי, סוג של ארכיטקטורה של הריסות. טליה צור מצטלמת עם אחיותיה בסטים שונים ובתחפושות שונות — בבגדי ים ועטויות בוץ בים המלח, במדי צה״ל, בלבוש אתני. אווירת הפקת האופנה מתערבבת באי נוחות הנובעת מהמבטים הרובוטיים החלולים של המצולמות.

דברת אלפרן מציגה פריימים של וידיאו שעושה עצמו סטילס — התנועה מינימלית, עפעוף פה ושם — ובהם היא מכניסה את עצמה לדמות שלדבריה סבתהּ רצתה שתהיה, כזו שמרפררת לכוכבניות בסגנון שנות ה–50 אבל גם לדמויות של דיסני. גם כאן אין שמחת חיים של לבישת דמות. היא מוחלפת במלנכוליה מתוקה־מרה. נחמה פרטון שלחה מצלמות חד פעמיות לשמונה קרובי משפחה שגרים במרחק אלפי קילומטרים ממנה, ואת מה שצילמו אצרה לכדי מצגת מבריקה של צמדי שקופיות בעלות איכות צילומית אייטיזית. הצימודים האסוציאטיביים ויזואלית יוצרים, שוב, שילוב הזייתי של עליבות מלכותית שהיא לחילופין מצחיקה, מדכאת, מכמירת לב או מלחיצה.

דניאל חנוך. מציג צילומים של מבני בטון צבאיים בנגבצילום: באדיבות בצלאל

אביגדל בן ישראל מצלם פורטרטים של בני קהילת העבריים. אחד לאחד, אין התחכמות אבל הצילומים שלהו מתפוצצים מעוצמה. בן גל מצלם טרנסג'נדרים מכל העדות והלאומים, והכוח בעבודתו מתמצה בקלוז אפ אחד מטושטש שמכניס את שאר התמונות, שהוזמנו על ידי המצולמות ושהינן היפר־ריאליסטיות באופיין, לתוך ריק של התנגשות בין התאוות ופנטזיה לשביזות מאחורי הקלעים.

גלעד שקד מצלם מראות לילה מדבריים שנראים כמו צילומים של מאובססי־קונספירציות עב״מים שמתגנבים ל"אזור 51" הצבאי הסגור בנבאדה. דפנה רנרט ניצלה מקלישאתיות מחאתית פמיניסטית בסדרת קלוזאפים נשיים מוגדלים, מפורסמים מתולדות הקולנוע (האשה שגלגל עינה עומד להיחתך מתוך ״כלב אנדלוסי״, ג׳נט לי בסצינת המקלחת ב״פסיכו״). לשולי כל פריים מוצמדים פרנזים פרומים. שוב, המהלך של רנרט צפוי אבל הכוח של העבודות מקרין משהו היפנוטי שמצליח, אולי לא בדיוק איך שרנרט התכוונה, לקחת את המבט הגברי למקום אחר.

מקום של כבוד אני שומר לאזכור עבודות חזקות, אותן לא אכפה לתוך המגמה שבה הבחנתי. החשיבות באזכורן כפולה: ראשית, אסור שמגמה שלטת תרמוס את היחידים שמחוץ לה. שנית, מה שהדוחפים באלימות לכיוון "אמנות שנוגעת במציאות בה אנו חיים" לא מבינים זה שגם האמנות האישית וההרמטית ביותר נוגעת בחלק מהותי מהמציאות — נשמותינו — וככזאת היא מייצרת אפקט של פרפר בגטו, של שמירה על צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים. אלה שמתעצבנים מזה הם אנשים לא הומניים שחושבים שהם כן.

אהבתי את ציורי התאומות המשוטטות על קיר לבן של קמיע סמית (אחות תאומה בעצמה); את תיעוד הווידיאו של הרפתקת האיגרוף של איילה גיא; את הפורטרט העצמי של פולה שכטמן, ראשה נוטף מים ועל שתי עיניה מטבעות מברית המועצות, מרפררות לטקס קבורה עתיק; את החדרים שקירותיהם נעים של ענת קינן; את מטוסי הנייר הענקיים העשויים סוכר של מעיין ביריוטי; ואת חדר הפנטזיה של קארן דולב על ציוריו חידתיים שהצופה נדרש לחלוץ נעליו בכניסה אליו.

תערוכת הגמר של בצלאל, מחלקות צילום ואמנות, עד ה–4.8

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ