בתערוכתה הראשונה כאוצרת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב, דלית מתתיהו מפנה גב לסוציולוגי ולפוליטי - ביקורת אמנות - הארץ

בתערוכתה הראשונה כאוצרת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב, דלית מתתיהו מפנה גב לסוציולוגי ולפוליטי

מתתיהו מתנתקת מהישראלי ומהעכשווי כזירות מובחנות, ומציבה תחת זאת טענה לגבי האמנות בכלל כעשיה שבמהותה מועדת לפורענות, בלתי ניתנת לשליטה - אפילו על ידי היוצר עצמו

שאול סתר
שאול סתר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תערוכה עסק ביש
מראה הצבה מתוך התערוכה "עסק ביש", 2018. אמנות כתאונהצילום: אלעד שריג
שאול סתר
שאול סתר

ביום יפה מופז אור יצאתי לביתן הלנה רובינשטיין לראות את התערוכה ״עסק ביש״. בחצי הדרך נפתחו ארובות השמיים. בחצי הדרך נפתחו ארובות השמיים ומטחי גשם החלו לצלוף על הקרקע ולשטוף את המדרכות ללא הפוגה. לא היה היכן לתפוס מחסה. הגעתי למקום ספוג מים, רגליי מתבוססות בבריכות הקטנות שנקוו בנעליי, מכנסיי הרטובים דבוקים לעורי. עסק ביש. איך אפשר לבקר כך בתערוכת אמנות שדורשת התבוננות שהויה, פנויה מדאגות, לא מופרעת? בכל זאת נכנסתי. דקות ספורות לאחר מכן, ראיתי בזווית העין את אחת השומרות מפלחת את החלל ובידה דלי שחור וסמרטוט רצפה. חששתי שלא ניגבתי כהלכה את נעליי עם כניסתי לביתן ושובל מים מלווה את שיטוטיי בתערוכה, מסמן את מסלול הליכתי, חושף את קלוני ברבים. אבל השומרת שמה פעמיה לקומה העליונה, שם כפות רגליי עדיין לא דרכו. עקבתי אחריה וראיתי אותה מנסה לכוון את הדלי לנקודה מסוימת, בלתי נראית, שעליה תניח אותו. מיד ראיתי דלי שחור נוסף, ניצב בפינה אחרת של האולם, ובו מעט מים. ואז נדמה היה לי שאני רואה טיפה נושרת מן התקרה ונוחתת במדויק בתוככי אותו דלי. עסק ביש של ממש. כפות רגליי רטובות, קווצות שערי אולי יתלחלחו תיכף, ועיניי פונות אל מסך שעליו מוקרנת עבודת וידיאו של שנטל אקרמן משנת 1968 ובו אקרמן הצעירה שופכת מים על רצפת המטבח בדירתה, שעליה פזורים סירים, מחבתות וצלחות, מטביעה את הכלים וגורפת את המים לכאן ולשם, במעשה ניקיון לא יעיל, משובש, משוגע. מים מכל עבר: נהר יסבבני; כל משברייך וגלייך עלי עברו. אני בלבה של מערבולת.

״עסק ביש צר עלינו; אנחנו בתוכו״ כותבת האוצרת דלית מתתיהו בטקסט הקיר שבפתח התערוכה. את מעשה האמנות היא מבקשת להבין כתאונה: לא הוצאה לפועל של כוונות האמן, לא הגשמה של תוכניותיו. האמן/ית – מוצאה של היצירה – מאבדים את השליטה עליה. היא לא נעשית בדמותם ולא נושאת את דברם. משהו קורה לה: חוקיה נפרעים, היא משתבשת, דבר מה מפציע מתוכה – משוגותיו של החומר שממנו נוצקה, תזזית הדימוי שאותו היא מעמידה. המקרי, חסר הטעם וחסר התוקף; התערוכה רוצה ״לגעת באופנים הבלתי ריבוניים של היצירה״. ואמנם, התכוונו לחלל תצוגה יבש והנה הוא נרטב. אבל הרטיבות הזו, שבתחילה נדמתה כשיבוש רגעי, בר תיקון – רק ניטול סמרטוט ונמחה את עקבותיו – משתלטת על התערוכה ויוצרת אותה מחדש בדמותה: דליים שחורים מוכנסים לחלל, זרים לכוונותיה אך שייכים לה. לידם, עבודת הווידאו של חגית אונמי-רובינשטיין מקרינה מים חיים; המוטות, החוטים והבדים של עדן בנט, כמו צפים על הקרקעית; ועוד דימויים, שאולי נגד כוונות יוצריהם, ניגרים על הרצפה או הקיר ונוזלים.

תערוכה עסק ביש
מראה הצבה מתוך התערוכה "עסק ביש", 2018. שובל החצאית ושובל הקירצילום: אלעד שריג

מתתיהו עסוקה ב״עסק הביש הפרטי״ של היצירה. ובתחילה נדמה שהתאונה נחשבה כאן ברמת היצירה הבודדת – כל העבודות השלמות דומות זו לזו, כל עבודת ביש היא תאונה בדרכה שלה – כך שכל יצירה נפתחת לתהום שבתוכה, אולם יחד, בהצטרפותן לתערוכה, ובהצבה המרווחת והמדודה, הסדר המוזיאלי נותר על כנו. שם התערוכה באנגלית הוא Mess – אבל בלגן או אנדרלמוסיה אין פה. ובכל זאת קורה משהו לא מתוכנן: החלל נפתח גם לתאונות תחביריות. עבודות הצילום של חיים דעואל לוסקי מהדהדות לפתע את תצלומי השדה של דליה אמוץ, לכאורה היפוכם הגמור: כאילו כדי להגיע אל השדה שרוף האור ״שם בחוץ״ יש לעבור בשריפת האור הרב-ערוצית בתוך הלשכה האפלה של המצלמה שלוסקי בנה. ואילו הווידיאו של שרון בלבן ובו שובל של חצאית צהובה נותר בטעות מחוץ לדלתה של מכונית נוסעת חורג בעצמו מהקיר שהוקצה לו, ושובלו שלו מוקרן על הרצפה. רישומי הפחם הנהדרים של צוקי גרביאן – תגלית של ממש – שעשויים במסורת ה״פנטימנטו״, חריטה על דימוי ושינויו תוך הבלחת עקבותיו של הדימוי הנשלל, הם תאונה שלא צלחה, כולה עשויה מערכים וכשרים ציוריים שבהם מוכיח גרביאן שליטה מוחלטת. ועבודת הווידיאו של עמית לוינגר – עדות שמיעה על ארוע היסטורי מכריע ומוכר בתיווכו של תוכי – משיבה את התערוכה לאדגר אלן פו ול״עסק ביש״ שלו: התוכי כאן הוא תוכי צעצוע, שאפילו לחזור על המשפטים לא ממש מצליח. זו תאונה בחזרה המכאנית, הריקה, שהיא כשלעצמה תאונה במשמעות.

תערוכה עסק ביש
מראה הצבה מתוך התערוכה "עסק ביש", 2018. הסדר המוזיאלי נותר על כנוצילום: אלעד שריג

בתערוכתה הראשונה כאוצרת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב מתתיהו בוחרת לפיכך בנתיב מפתיע. התערוכה אינה משרטטת מהלך בתוך האמנות המקומית, כפי שעשתה קודמתה בתפקיד, אלן גינתון, בתערוכה ״הנוכחות הנשית״. היא גם אינה מבקשת להתמודד עם מצב מסוים של האמנות העכשווית, כפי שעשה דורון רבינא בתערוכה ״בעיות השעה״ שהוצגה לפני כשנה באותו חלל. מתתיהו מתנתקת מהישראלי ומהעכשווי כזירות מובחנות, ומציבה תחת זאת טענה לגבי האמנות בכלל – באשר לדינמיקה הבסיסית שבה. זה מהלך מז׳ורי שמפנה גב לסוציולוגי ולפוליטי לטובת האסתטי. טקסט התערוכה עקרוני ומנוסח בחדות (ולא רק ״פואטי״) – וכדאי לקרוא אותו,שלא כרגיל, עוד בטרם הצפייה בתערוכה. מכאן ניתן להתחיל להתדיין: מה משמעות שימת הדגש על מצבי חוסר השליטה היצירתיים ודילול ריבונותו של האמן בעידן שבו מוטל על האמנים להיות הדוברים הרהוטים של יצירתם, והאמנות נטמעת בתוך ריבונותו של המערך הכלכלי? כיצד התביעה להיענות למהלך של מתתיהו נותנת דעתה להיותו של אותו מהלך חלק ממבנה כולל של ראווה? אלו כמה מהשאלות שעולות מן התערוכה. טוב שיש עכשיו מי שמעוררת אותן. 

עסק ביש. אוצרת: דלית מתתיהו. ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו. שדרות תרס״ט 6, תל אביב. ב׳, ד׳, ש׳ 10:00-18:00. ג׳, ה׳ 10:00-21:00. ו׳ 10:00-14:00. עד 4.5.19

תגיות:

תגובות