בתערוכה החדשה של יעל ברתנא מנצח חזונה האמנותי את מסריה הפשטניים

לאורך הקריירה שלה יעל ברתנא מזגזגת בין המאתגר לצפוי. תערוכתה "הקברנים" היא רגע חיובי בזגזוג הזה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמנות יעל ברתנא
יעל ברתנא, 2019, מתוך הוידאו "The Undertaker". הפקה הוליוודית מרוממתצילום: ללא קרדיט
אבי פיטשון
אבי פיטשון

ב-2012 אירגנה יעל ברתנא קונגרס של "תנועת התחייה היהודית בפולין", במקור תנועה פיקטיבית שהתקיימה רק במיצגים ובעבודות הווידיאו שלה, תוך שימוש אמביוולנטי ומסעיר בשפה של אסתטיקה תעמולתית, מגייסת, מודרניסטית. זה היה הרגע שבו חצתה ברתנא את הקווים מאמנות לאקטיביזם לשמו, חצייה שבעקבותיה הפסקתי לעקוב מקרוב אחר פרויקטים חדשים שלה, כמו מעריץ מאוכזב. התנועה הדמיונית קרסה למציאות באותו קונגרס, שהתקיים במסגרת הביאנלה השביעית לאמנות עכשווית בברלין, קן צרעות של אנשי אמנות המבטלים עצמם, מלאים רגשי נחיתות ורגשי אשם בורגניים, בפני מולך האקטיביזם. מתרגיל מרגש וסוחף בדמיון אוטופיסטי הידרדרה אז "תנועת התחייה" לכדי סימפוזיון פוליטי משמים וצפוי (ומתועד לעילא), שבו שוחחו שמאלנים מרחבי העולם עם אנשים שהסכימו עמם. נדמה כי ברתנא איבדה את אמונה בכוח האסתטי של עבודותיה כשהחליטה "לגבש דרישות קונקרטיות" במהלך אותו קונגרס.

אבל ברתנא לא "התקלקלה" ב-2012. מאז היא מזגזגת תדירות בין האמביוולנטי, המאתגר והמעורר לבין הצפוי והמאכזב. "The Undertaker", עבודת הווידיאו האחרונה שלה (2019), המוצגת כעת בגלריה זומר (ולצדה עבודות צילום ופיסול שמתפקדות כ"חומרי בונוס", הכל יחד תחת כותרת הגג "הקברנים", ברבים), היא הזדמנות לבחון מחדש את הפוזיציה שלה וגם להבין, בין השאר, שהיו סימנים מקדימים ל"שבר של 2012".

גילוי נאות: עבדתי עם ברתנא לא מעט. כתבתי עליה למגזינים, קטלוגים וגם לספר שליווה את השתתפותה בביאנלה בוונציה ב-2011. כאוצר-שותף הצגתי (בברלין ב-2003) את "טרמבלינג טיים", אחת מעבודות הווידיאו המוקדמות שלה, שכבר עסקה בנושאים שאנו רגילים לשייך לעבודתה (במקרה זה הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל כטקס לאומי) אבל קדמה לשימוש שלה באסתטיקה של הציונות. זו עבודה כאילו־תיעודית אבל פואטית, כמעט מופשטת, וכבר בה ניכרת ההקפדה האסתטית וההפקתית של ברתנא. שיתוף הפעולה האחרון שלי עמה התרחש ב-2013, כשהצגתי צילומי סטילס שלה מ-2008 שמשחזרים וממחיזים מחדש צילומי חלוצים הרואיים מימי היישוב. זה היה במסגרת תערוכה שהוצגה בלובליאנה וכותרתה "תהלוכת הלוויה האמביוולנטית: אמני מדינה ישראלים".

אמנות יעל ברתנא
דימוי נוסף מתוך הוידיאו. אוטופיה כדינמיקה של כתצילום: ללא קרדיט

אמביוולנטיות – בתערוכה הנזכרת ובגוף העבודה של ברתנא ושאר "אמני המדינה" – נולדת כשהמבט לאחור, על אתוס דכאני שמת או גוסס, לא בהכרח מתכחש ליופי המגייס, האוטופי, של אותו אתוס, גם אם זה נועד מטיבו להתקלקל. ברתנא היא אחת המלכות של אותה אמביוולנטיות אסתטית-פוליטית, אם לא ה-. כשהיא מתקוממת פוליטית נגד אוטופיה, היא אף פעם לא מציבה את עצמה בעמדה טהרנית, כאילו היא חסינה בפני העוצמה האסתטית המגייסת של האוטופיה הזאת. היא גם אמרה לי כך במפורש, בעבר: האסתטיקה הזו יפה בעיניה. וזה שהיא יפה בעיניה, לצד אותה הקפדה הפקתית ונרטיבית הגובלת בסטנדרטים הוליוודיים: שם טמונה הפוטנציה האקספלוסיבית, הפתיינית של עבודתה.

מצד שני, על עבודת וידיאו שלה מ-2006, המוצגת כעת בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל שהנושא שלה הוא הים של תל אביב (היא ננעלת ב-15.2), כתבתי: "כאן היא קורסת לכדי נרטיב בנאלי: בחור חסון חותר בסירה לסלע אנדרומדה, מסיר את דגל ישראל המונף עליו ומחליפו בעץ זית".

עדות נוספת לנסיגה מהאמביוולנטי היא טקסטים של חשודים מיידיים כמו אריאלה אזולאי ועדי אופיר, שהשתמשו בעבודות חזקות של ברתנא כדי להתבכיין כהרגלם על הכיבוש, תקועים עם חסידיהם בלופ אינסופי, מבושם מעצמו וחסר השפעה על המציאות הפוליטית העגומה בישראל (וככאלה, הם סוג של משת"פים חסרי אחריות עם הסטטוס קוו).

מצער, מדכא ומקומם לסירוגין לראות את הפער בין החזון האוטופי, הרב־תרבותי והמכיל של ברתנא באשר לעתיד יחסי פולין ויהודיה ב"ואירופה תהיה בהלם", הטרילוגיה הפולנית הנהדרת שלה (חלק ממנה היה המצאת "תנועת התחייה"), לבין ההידרדרות לפופוליזם לאומני רוויזיוניסטי בשיח הנרטיבים הפולני (והרוסי, והישראלי) בשנים האחרונות. הפער הזה חושף את המלכודת הארטיביסטית: כשאמן מוותר על חזונו האסתטי הוא מוותר על הפוטנציאל האינסופי (אך חמקמק למדידה אמפירית) להשפיע על המציאות. כשהוא מכפיף את החזון הזה למסר חד־משמעי, הוא דן את עצמו להנהוני משוכנעים בפתיחות של תערוכות. התוצאה: לא אמנות ולא אקטיביזם. תבוסה בכל החזיתות. ברתנא, אגב, מודעת לבעיה הזו, אני רק לא בטוח שהיא מצאה לה פתרון.

אמנות יעל ברתנא
כוריאוגרפיה של נועה אשכול בעבודת הוידיאו. שילוב גאוניצילום: ללא קרדיט

בנימה אופטימית יותר אגיד שההבנה שברתנא לא נעה בזמן בקו נרטיבי ברור, אלא מזגזגת בין מעולה לגרוע (אם לומר זאת בפסקנות), היתה כרוכה בגילוי של כמה עבודות מעולות שלה אחרי "משבר 2012", משהסכנתי לחזור ולבדוק מה עשתה מאז. למשל "אינפרנו" מ-2013, הספקטקל המפעים של כינון בית המקדש השלישי, שחוזר לטקטיקת הזדהות היתר עם תנופה אוטופיסטית פונדמנטליסטית קיצונית ללא הנד עפעף; או סדרת הצילומים "סטאלג" (2015-2014) הכוללת פורטרט עצמי מתוקתק וטרנסגרסיבי של ברתנא במדי אס־אס.

"The Undertaker", הלכה למעשה תיעוד רב־זוויות של מיצג, הוא נקודה קריטית בזיגזג הברתנאי. אסתטית ונרטיבית, מי שאוהב את המלודרמה הברתנאית לא יכול להתנגד לעבודה הזאת (ומי שתמיד הסתייג, יסתייג כפליים): בקיצור נמרץ, בסרט נראית דמות נשית מבוגרת בעלת שיער לבן ארוך ולוק של שמאנית בחליפה שחורה (כלומר לא איזו נודניקית בתחפושת ניכוס תרבותי שבטי מטופשת כלשהי), מובילה מצעד של גברים ונשים מכל הצבעים, אוחזים ברובים. הצועדים עוברים בפילדלפיה, ערש הדמוקרטיה האמריקאית, מגיעים לבית קברות ומשליכים את הרובים לקבר פתוח. השם המקורי של המיצג היה "קִברו את כלי הנשק שלנו, לא את גופותינו!". העובדה שהתרחש בחוץ, בעולם האמיתי, ובתקופה שבה הדיון על פיקוח על נשק באמריקה מגיע (שוב) לנקודת רתיחה, הופכת את הפשטנות האינפנטילית של המסר לנסלחת.

המסר במקרה שלפנינו הוא באמת פשוט, לא מדע טילים. אבל היופי המרומם של המיצג ושל התיעוד המתוקתק שלו מחפה על האקטיביזם הבוטה אף יותר. וזה יותר מאיך שהכל נראה – זה גם השילוב הגאוני ממש של כוריאוגרפיית מחול מחשמלת (מ-1953! של נועה אשכול) בכוריאוגרפיה של פעולה אזרחית־ציבורית של מצעד מחאה. שילוב הכוריאוגרפיות והכריזמה של המנהיגה השמאנית מוסיף רובד טלוויזיוני-הוליוודי עכשווי ממיטב טרנד האוטופיה הכפרית הנחשפת כדיכוי מחריד או אימה צרופה כדוגמת "סיפורה של שפחה" ו"מידסומר" ומחזיר את הממד האמביוולנטי להיפיות השלום־עכשווניקית של המסר: עם כל כמה שברור שברתנא אכן רוצה שנקבור את הרובים ושלום עולמי יבוא עלינו, יש אלמנט של אימה ממשמשת ובאה באוטופיזם הזה שתמיד מלווה בדינמיקות של כת.

יעל ברתנא אמנות
יעל ברתנא, 2019, R.I.P UZI. נרטיב מדע בדיוניצילום: Jens Ziehe

גם עבודות הפיסול בתערוכה, שמדמות מאובנים ארכיאולוגיים של תתי־מקלע שלכאורה נחשפו בעתיד, מחזקות את נרטיב המדע הבדיוני המספק. מצד שני, אני נזכר בסיסמה של ברתנא מהטרילוגיה הפולנית, "נהיה חזקים בחולשתנו", ומתחבט – האם היא מביעה טוטאליות רדיקלית של פמיניזם רב־תרבותי (שלט הניאון שלה עם הסיסמה "הפטריארכיה היא היסטוריה", המציף את חדר הפרויקטים של זומר באור יקרות תכול, מחזק את האופציה הזו) או ממחזרת מוסר עבדים יודו־נוצרי שנגדו התריע ניטשה ובצדק? זה מותח!

כמי שמתלונן תכופות על כך שאין מספיק הוד הוליוודי בווידיאו ארט, אינני יכול שלא לקדם בברכה את "The Undertaker", גם אם אניח שהתוכן והמסר מגוחכים או מסוכנים. כאילו, אם אני יכול להתמוגג מספקטקל קולנועי כמו "300", שהציר המרכזי של עלילתו הוא קורלציה נאצית בין מום גופני למום מוסרי, אני בהחלט יכול להסתדר עם היונייטד קולורס אוף בנטון הנוכחי של ברתנא. יש הבדל מהותי בין "300" ל"הקברנים": הראשון משתמש באידיאולוגיה כדי לבדר, השני משתמש בבידור כדי להעביר מסר אידיאולוגי. אבל כבר ציינתי את כל המרכיבים שבזכותם האמנות של ברתנא הופכת את הצופה לאדם טוב וחזק יותר. האמנות שלה עושה זאת – לא הדעות שלה. 

יעל ברתנא "הקברנים", זומר אמנות עכשווית (שדרות רוטשילד 13, תל אביב). ב'-ה' 10:00-18:00; ו' 10:00-14:00; שבת 11:00-13:00. עד 25.4

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ