ניל וקארין רומנו פותחות שער ליקום גותי אובססיבי. כנסו!

בתערוכה מוזיאלית ראשונה ממשיכות התאומות הזהות ניל וקארין רומנו לפעול כישות אחת בסינרגיה מטורפת ומלחיצה. העולם הפנימי המשותף שלהן מהדהד תרבויות פרינג' ומוסיף נדבך מאגי

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אבי פיטשון
אבי פיטשון

לא יהיה קשה ללעוג לכך שנושא מקבץ התערוכות הנוכחי במוזיאון ינקו דאדא הוא "שחור לבן", כללי ורחב מספיק שמאפשר הלכה למעשה להציג מה שמתחשק. אפשר להציע גם: "אקריליק"; "אביב"; "רומניה"; "סבא וסבתא בשחור לבן"; "מה זו משמעות?" (שאלה ערמומית ממה שניתן לחשוב, האמת); "לוטרות חובשות סומבררו". טוב בסדר, האחרון היה טיפה יותר ספציפי. נוותר על זה. קיימים פורמטים ופלטפורמות שלועגים לכשלי עולם האמנות בצורה מיידית וחריפה יותר (אפשר להתחיל מפרופיל הממים freeze_magazine באינסטגרם). תכלס, "שחור לבן" זה נושא טוב לאשכול תערוכות, כזה שלפחות באופן שטחי וסטריאוטיפי מעורר ציפייה לטווח מבע שהסיכוי שיהיה קודר, מלנכולי או סגרירי גבוה מהרגיל. כמה מצער שרובן המכריע (ישנן שש) אינן ראויות, או אינן מוצלחות במידות משתנות, כולל המרכזית שבהן, זו של שאדי טואפרה. אחסוך שבטי כי אני רוצה להתמקד במה שטוב ולפני שניגש לעיקר אציין שנהניתי לרדת בסולם אל "היעלמות" עבודת וידיאו של רונית קרת המושתתת על התערבויות דיגיטליות בעלות אופי דיסטופי בנופי קדומים למיניהם (בשחור לבן כמובן) – נניח בצד את המחאה הסביבתית העקרה — העבודה אפקטיבית בבור הווידיאו של המוזיאון שלא מתאים לכל דבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ