תערוכה על הוליווד ש"שוברת" מוסכמות. וואו, באמת?

מרבית העבודות אינן מצליחות להתעלות מעל המובן מאליו, אך התערוכה "הוליווד ומיתוסים אחרים" במוזיאון תל אביב מצליחה פה ושם ליצור שיח פואטי על תעשיית הקולנוע

דבר מסתכל על סרט במוזיאון
"משהו לאהוב" של יספר יוסט בחלל התערוכה. אסון אקוסטיצילום: אלעד שריג
אבי פיטשון
אבי פיטשון
אבי פיטשון
אבי פיטשון

כמעט בלתי אפשרי לנצח כשעושים תערוכה שהוליווד היא נושאה. יש כאן מלכוד כפול, ששני חלקיו משלימים זה את זה לכדי פעולת מלקחיים שאין כל סיכוי נגדה. לחלקו הראשון אני קורא "מלכוד האימפקט המושאל". כל תערוכת אמנות שעוסקת בתעשיית הסרטים האמריקאית מסתכנת בשימוש במוטיבים של המונומנטליות ההוליוודית, כלומר באסתטיקה עוצמתית שהאמנות הפלסטית אינה המקור שלה. כלומר, לא העבודה עצמה היא אפקטיבית, אלא המידה שבה היא מזכירה לנו את הדבר האמיתי: קולנוע. מעין גלימת גיבורי־על שהושאלה או נגנבה.

המלכוד השני הוא בדיוק ההיפך: התרכזות בהגות רעיונית־ביקורתית על הוליווד בלי לגעת כלל באסתטיקה ההוליוודית. תערוכות מעין אלה רק מזכירות לצופים ביתר שאת כמה אין להם כוח לשהות בחלל הטרחני של המוזיאון או הגלריה וכמה מתחשק להם, ממש ברגע זה, לברוח מהמקום בצרחות וללכת לקולנוע.

"הוליווד ומיתוסים אחרים" המוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות עד 1 באוקטובר, נופלת לשתי המלכודות, אך מצליחה פה ושם לחמוק מהן וליצור משהו שלישי: לדבר על הוליווד באופן שמשאיר את המבקרים בחלל בזכות איכות האמנות עצמה, ולעסוק בתעשייה בלי לקפוץ ישר לשלב המדכא של להתבכיין על הוליווד. זה לא שאין מקום לביקורת על הקולנוע ההוליוודי באמנות, אלא שהעניין הוא שביקורת אפקטיבית על התעשייה באה בדרך כלל מתוך המדיום הקולנועי עצמו, ולראיה: דייוויד לינץ'.

בטקסט האוצרותי של רותי דירקטור נכתב כי התאוצה הטכנולוגית משנות ה–90 ואילך, יחד עם גדילת שוק האמנות, גרמו להחלפת האסתטיקה המחתרתית של הווידיאו־ארט בעבודות מופקות ומקצועיות יותר וככאלה הן "מהדהדות, מאירות ומכילות את עולם הקולנוע, ובה בעת מתנגחות בו וחותרות תחתיו". והרי לנו האיתות הראשון לכיוון המדאיג של חוסר יכולת או העזה לגעת בקולנועי בכלל ובהוליוודי בפרט בלי עלה תאנה ביקורתי־חתרני. דירקטור מכירה בקיום אותו אימפקט מושאל, ומתארת אותו כשאיפה של הווידיאו־ארט "לאמץ לעצמו הורה זוהר".

מתוך "איש איננו אי" של יספר יוסט. הגרועה מכולן

דירקטור מזכירה את השימוש העכשווי ב"פסקול עשיר ועוטף", אך אויה — הסאונדים של העבודות בתערוכה זולגים זה לזה ללא הרף, בצורה שדי ברור שאם המציגים היו יודעים מכך הם היו מתפלצים. זה קשה עד בלתי אפשרי, אפילו בחלל של מוזיאון גדול, ליצור הפרדת סאונד מוחלטת, אבל כאן מדובר בזליגה טוטאלית. באופן אירוני, בלי כוונה ועל חשבון האמנים עצמם, דווקא האסון האקוסטי הזה מייצר בעצמו אפקט שמזכיר את החוויה הקולנועית העכשווית של דילוג מהקרנה להקרנה במולטיפלקס גנרי בקניון כלשהו על הפלנטה.

אוי גוועלד

הדבר הראשון שמוצלח ב"הוליווד ומיתוסים אחרים" זה הפיכת הקובייה הלבנה המוזיאלית לקובייה שחורה. מהלך הכרחי ומתבקש ברמה הטכנית גרידא, שמייצר כבונוס אפקט הליכה לאיבוד המעצים את העבודות המוצגות — גם הגרועות שבהן.

הגרועה ביותר, "איש איננו אי" של יספר יוסט, מוצבת בחלל מבואי שאיננו מושחר, כלומר, נוצר רגע השתהות קסום של ריחוף בין עולמות, כמו השנייה לפני שקרונית רכבת השדים נכנסת למנהרה. רואים בה איש מבוגר רוקד בכיכר בקופנהגן בזמן שגבר צעיר (השחקן הדני יוהנס לילור, בן גילו ודמותו של יוסט) מביט בו ובוכה. העבודה, שלמרבה המזל אורכה רק ארבע דקות, מסמנת את אגף ה"בוא נסמן אלמנטים שמרפררים למלודרמה הקולנועית בצורה מייבשת".

במעמקי המוזיאון־מולטיפלקס מוצגת "משהו לאהוב", עבודה מוצלחת יותר של יוסט. אדם מבוגר ואיש צעיר (שוב לילור) יוצאים ממכונית בחניון תת־קרקעי נטוש. הצעיר חש למעלית והמבוגר דולק אחריו במדרגות. שם הוא מבחין בצעיר מתנשק ממושכות עם אשה, נשיקה שנקטעת כשהיא מבחינה בו. כל רפרנס קולנועי כאן צפוי יותר ומעורר פחות מחשבה מהשני. עם זאת, יוסט מצליח ליצור את אותו מקום שלישי; משום שבעצם אין עלילה אבל יש צילום מקצועי, לוקיישן ממשי ונשיקה קלאסית, נוצרת תחושה של הישאבות פואטית, נטולת נרטיב. מסלול שמפוזרים בו הרפרנסים הנ"ל באופן מהנה ולא מתסכל.

"משקולת נייר", העבודה של תום פניני, מצולמת לעילא בשוט אחד סטטי, מסוגננת־עד־קיטשית. השחקן אבי פניני (אביו של האמן) ניגש למכונת כתיבה בחדר אירופי־קלאסי למראה, ואז מתחילות להישפך עליו רצועות נייר — בהתחלה בטפטוף ובסוף בהוריקן שקובר אותו לחלוטין. עולם ישן של כתיבה, קבירת האב, משבר יצירתי — למי אכפת? מזל שהפריים הסטטי בשילוב עם העובדה שהסופר נותר במקומו, אדיש לגורלו, מייצרים אפקט קומי שמזכיר סרטים של ז'אן־פייר ז'נה, עם ובלי שותפו מארק קארו.

מתוך "משקולת נייר" של תום פניני. קבירת האב, משבר יצירתי – למי אכפת?צילום: ללא קרדיט

"מרלן, פעם נוספת: סיפור הוליוודי אמיתי!" עבודתו המשעשעת והמספקת ויזואלית של פרנצ'סקו וצולי האיטלקי, עוסקת בזוהר ובארוטיקה הוליוודיים דרך מה שנראה כמו ערוצי אופנה ובידור (החצי השני של הכותרת הוא כשמה של תוכנית בערוץ !E), המסקרים ניסיונות לעשות רימייקים לסרטים כגון "קליגולה" של גור וידאל ודוקומנטרי על מרלן דיטריך של מקסימיליאן של. מהר מאוד מתבררת הפואנטה של האמן — יחסי קולנוע־טלוויזיה, הערצה מהולה באירוניה או ההיפך, תרבות פופ שטחית במוזיאון, אוי גוועלד — ולכן ברמה נרטיבית העבודה מאבדת תנופה אחרי מספר דקות.

דבר דומה קורה גם עם "מספר ארבע עשרה, הביתה" של גווידו ון דר ורווה. זהו סרט באורך 54 דקות שמתחיל בסצינת קונצרט מלכותית שבה מנגן ורווה על פסנתר, לבוש בחליפת צלילה. הוא קם ויוצא לטריאתלון במהלכו הוא שוחה, רוכב על אופניים ורץ מוורשה, שבה קבור לבו של המלחין שופן, לפריז — שבה קבור שאר גופו. הנרטיב נע מן הטריאתלון, שמטרתו להניח גביע עם אדמת פולין על קבר שופן, לגיחות דוקו־היסטורי על חיי אלכסנדר מוקדון. בדרך קורים מדי פעם דברים מצחיקים: תזמורת מנגנת מחוץ לבית מגורים מזרח־אירופי קודר בזמן שוון דר ורווה מופיע מעליהם תלוי ממנוף, או כאשר ון דר ורווה קופץ למי נהר כשהוא עולה באש. יכול להיות שללא זליגת סאונד היה אפשר להתמסר לסרט, גם ללא עניין ממשי באמירה שמאחוריו. יש בו איכות אבסורדית שמזכירה את פיטר גרינוויי הענק, אך בלי להשתוות לו כמובן.

מתוך "מרלן, פעם נוספת: סיפור הוליוודי אמיתי!" מאבדת תנופה אחרי מספר דקותצילום: ללא קרדיט

פרודיה על אמירות

"לילה אמריקאי" מחומש המסכים והמרשים של יוליאן רוזפלדט מציג חמישה פריימים איקוניים, ארכיטיפיים, האופייניים למערבונים: קאובויים סביב מדורה בלילה, פרש בודד, רחוב ריק בעיירת ספר, מסבאה ואשה שמחכה בפתח בית קטן בערבה. הטקסט על הקיר — לבן על שחור בקופסאות אור מהפנטות — מציין כיצד רוזפלדט "שובר" את מוסכמות המערבון. הפרש הבודד מתגלה כגבר שחור. וואו, באמת? גם אמירה נבובה וגם מל ברוקס כבר עשה את זה קודם ומצחיק ונוקב יותר ב"אוכפים לוהטים". "אשליית הסרט נפרמת לחלוטין כשכל השיחות מתבררות כציטוטים מתוך מערבונים או מתוך נאומי בחירות של פוליטיקאים אמריקאים", מסביר הטקסט. וואו, באמת? בשנייה שהעבודה נוגעת ב"אמירה" היא פשוט קורסת לפרודיה על "אמירות". העובדה שחמשת המסכים נעים בגאות ושפל מוזיקליים על הטווח שבין היעדר פעילות מוחלט לסצינות שירה או תגרה, בלי להתלכד לנרטיב ממשי, מייצרת — כמו אצל יוסט — מצב שלישי, פואטי.

תרזה האברד ואלכסנדר בירכלר מציגים את דיפטיך הווידיאו "הר הסרט (מלייס)", שבמרכזו חיפוש היוצרים אחרי אותו הר ששימש אתר לצילומי סרטים אילמים בתחילת המאה ה–20. השילוב בין צילומי נוף על מסך אחד וראיונות עם אנשים שסביהם או סבתותיהם שימשו ניצבים או עבדו על סטים באתר, או עם תושב האזור שחופר באופן נוגע ללב על תסריט שכתב, מצליח להחדיר בעדינות ובהדרגה לעצמות את הממשות שמאחורי קלישאות כמו החלום האמריקאי, המסע, הסְפָר.

מתוך "לילה אמריקאי" של יוליאן רוזפלדט. מל ברוקס עשה את זה קודםצילום: ללא קרדיט

גם אצל "איפה רוקי 2" של פייר ביסמוט יש נעדר: העבודה היא אוסף טריילרים לסרט תיעודי שבמרכזו ניסיון למצוא פסל של סלע שהציב האמן אד רושה במדבר מוהאבי שבקליפורניה בשנות ה–70. הסרט המלא הוקרן במוזיאון, אבל איננו מוצג כחלק מהתערוכה. הקדימונים אכן מעוררים סקרנות באשר לשאלה איפה לכל הרוחות הסלע המזורגג של רושה. האם הוא יודע ולא מגלה? האם כל הסיפור מומצא? מותח!

העבודה "Deadpan Busted" של אוקייה דקר קצרה, אפקטיבית, מרשימה אסתטית, והאמירה משולבת בה באלגנטיות ללא צרימה מלאכותית. פשוט מחווה לעבודה של סטיב מקווין מ–1997, שהיא בעצמה מחווה לאחת הסצינות המפורסמות בתולדות הסלפסטיק הקולנועי: חזית הבניין הנופלת על בסטר קיטון בלי לפגוע בשערה מראשו ב"ספינת הקיטור ביל ג'וניור" מ–1928. דקר מהפכת את ההיפוך של מקווין ומוסיפה צלע מגדרית לצלע הגזעית. במקרה שלה, החזית שנופלת דווקא כן פוגעת בה.

"הוליווד ומיתוסים אחרים". אוצרת: רותי דירקטור. מוזיאון תל אביב לאמנות. עד 1.10

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ