תערוכות בוגרים

התשוקה שנבלמה של בוגרי בצלאל

מכונה לפיזור קונפטי, פסלים המציגים מוטציות גרוטסקיות ומיצב על חייו של פרידריך אנגלס הם בין העבודות הבולטות היחידות בתערוכת הגמר של בצלאל, המאכזבת במיוחד - גם ביחס למוסדות לימוד אחרים וגם ביחס לעברו של בית הספר ולמעמדו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים59

בבצלאל מוצגת השנה אחת מתערוכות הגמר החלשות, גם ביחס למוסדות לימוד אחרים וגם ביחס לבית הספר בשנים קודמות. הסתגרנות, ההשתבללות בעולם פנימי פנטסטי שבעצם הוא דל, הדגש המופרז על סטיילינג, מה שפעם קראו לו ברצינות “סגנון אמנותי” וכיום אפשר כבר להחשיבו כקליפה מגזינית ממתגת, האגוצנטריות המתפנקת וההתעסקות העצמית הלירית, ההתפשרות על חצי הפשטה המסווה אי הישגים מספקים בתיאור הריאליסטי, הבחירה ברדי־מייד ובג'אנק מהסביבה המיידית ללא התוקף ההיסטורי והאידיאולוגי לפרקטיקה האמנותית הזאת, קטעי וידיאו מייגעים הנערכים על פי מידת הרחמים בלבד, הגשת שיעמום כלומניקי חלול כמייצג אלמוניות, זרות ואי־תקשורת עם הצופה אבל בכוונה, בריחה לאגדות ומיתולוגיות של מקומות וזמנים רחוקים ובדויים, בעיות הצבה והגשה שלא נפתרו אלא עברו רציונליזציה לכלל “עיסוק במציצנות”, עוד ועוד סניפי משנה של ז'אנר הציור הרע, שהתפצל זה מכבר לציור פוסט־רע, ציור גרוע, ציור דל, ציור חלש, ציור אנורקטי, ציור בולמי, וציור רע־רע המקווה ששתי שלילות יהפכו אותו לטוב - כל זה לצד אחיו האמביציוזי פחות ממנו, הלוא הוא הרישום הקטן והמצטנע, גם הוא כבר רשת עם סניפים כגון הרישום הגותי, הרישום הווגטטיבי־טבעוני (יחסי אדם־חיה וצמחייה), הרישום הסקיצתי רב המשמעות (ציפת איברים מיניאטוריים על גבי ריק הנייר), הרישום המדיאבלי־חברתי ועוד. כל אלה ועוד אינם מאפיינים רק את בצלאל. אלא שהציפיות מבצלאל גבוהות במיוחד בשל היותו המוסד המוביל בישראל ללימודי אמנות, והאכזבה בהתאם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ