גליה יהב

לפעמים ממש מרגישים שהאוצר אוהב את עבודות האמנות אותן בחר, סידר וארגן בחלל. זו התחושה העיקרית העולה מתערוכתה המסכמת של דגנית ברסט, זוכת פרס רפפורט לאמן בכיר, באוצרוּת אלן גינתון. יותר משנוכחת מחשבה קטגורית המובילה את המלאכה האוצרותית בתערוכה, שרוב העבודות בה מוכרות, נוכח מבט אוהב ולכן בוטח. דווקא ההיכרות הוותיקה והעמוקה עם העבודות מאפשרת חירות מסוימת בהפקת זיקות מדרגות שונות ביניהן, עניין לא פשוט בסדרות מרוסנות כל כך. נוצרים בתערוכה סמי־סיפורים, כמעט־סיפורים ואיזו מעגליות שמשלימה בין יצירות מוקדמות למאוחרות, נקשרים קצוות ותמות בין עבודות־ראשית מהוססות, ארוטיות, לבין אלה המקודדות והמתווכות יותר, המאוחרות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ