בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע צלב: ראיון עם מרלן דומא

במרכז התערוכה של הציירת עומדות נשים שחוו אובדן. אבל רק כשהיא מדברת על תערוכתה הקודמת, שעסקה בחומת ההפרדה בישראל, השיחה מתלהטת

תגובות

האובדן הוא הדבר הראשון הבולט בתערוכה החדשה של מרלן דומא (Dumas), מהאמניות החשובות הפועלות כיום. מכל אחת מהעבודות המוצגות בחלל של אגודת "סטלינה" במילאנו עולה התחושה הזאת, המתבטאת בכמה צורות: אובדן מרומז בשני הדיוקנאות של איימי ויינהאוס; אובדן מיואש, שבור, בפניה הזועקים של השחקנית אנה מאניאני בסרט "מאמא רומא" של פייר פאולו פאזוליני; ואובדן מרחף, תלוש, של מריה, כשהיא מערסלת בזרועותיה את ישו המת.

זו אינה הפעם הראשונה שדומא, המבססת לרוב את ציוריה על תצלומים, בוחרת לעסוק בנשים מיוסרות. אך הפעם נדמה כי ארכיון הדימויים שממנו היא שואבת השראה לעבודותיה - המורכב לרוב מפורנוגרפיה, פוליטיקה, גזע ואלימות - השתנה באחת. "הציורים בתערוכה עוסקים באובדן דרך, באופן שבו אנשים נהפכים לרוחות רפאים של עצמם", הסבירה בפתיחת התערוכה.

הבולט בין נושאי הציור בתערוכה "Sorte" (שתינעל ב-17 ביוני) הוא ישו; דומא מציירת אותו על הצלב בכמה גרסאות. ציורים אחרים מתעדים יוצרים ואמנים דוגמת פאזוליני, שיצאו לדרך שהובילה אותם לפסגה מקצועית ובה בעת לתהום ידועה מראש. קבוצה שלישית של ציורים מתייחסת להיסטוריה של המבנה שבו מוצגת התערוכה, ששימש פנימייה ליתומות; זה נושא מורכב בעבור דומא, שאיבדה את אביה בגיל 12 וחיתה כמה שנים בפנימייה מרוחקת.

התערוכה היא המשך ישיר ל"Forsaken", שדומא הציגה בלונדון עד לאחרונה בהקשר לזעקתו של ישו על הצלב: "אבי, אבי, למה שבקתני". העניין של דומא בצלוב נובע מהסביבה הנוצרית שגדלה בה ומאחיה הכומר. "רציתי לעסוק באם שלא מסוגלת לקבל את המוות של בנה, שמנסה להרים אותו מהאדמה", מסבירה דומא.

פיטר קוקס

את מגדירה את עצמך כאדם דתי, רוחני?

דומא: "גם אדם לא מאמין מכיר בהבדל בין גוף עם רוח לגוף מת ללא רוח ונשמה. מה קורה לרוח לאחר המוות? אפשר להתווכח על זה, אבל אי אפשר שלא להרגיש רוחניים בנושא".

לא לסמוך על אף אחד

אוצר התערוכה, ג'ורג'ו ורצוטי, מאפיין את העבודות כ"נוזליות, מורכבות, חלקן אניגמטיות". לדבריו, "שוב ושוב עולה בהן נושא החמלה: הנוכחות הנשית שרוצה לנחם, או להחזיר לחיים לאחר פרק של סבל גדול. נוכחות נשית מנחמת מול הייצוג הגברי של אובדן, כעס וסבל".

נדמה כי דומא איננה מוטרדת במיוחד מהצורך להסביר את עבודותיה. היא מלאת חיים, נעימה ואדיבה, אך גם כאשר היא עונה לצופים, משפטיה נפתלים ונגמרים באופן לא צפוי. כאשר אחד המבקרים מתעניין בקשר בין האמהות המבכות את אובדן ילדיהן בתערוכה לבין זהותה כאם, היא מהנהנת ומסבירה כי בתה היא נוכחות מתמשכת בציוריה. "לא בהכרח בתפקיד עצמה כמובן, אבל הנוכחות שלה מילאה תפקיד חשוב, וחיזקה את הסימפטיה שלי למי שמתמודדים עם קשיים", היא מוסיפה.

לעתים נדמה כי הסיבה שאין לדומא עניין לספק הסברים לכוונותיה, קשורה בתחושתה כי הצופה ממילא ילביש על עבודותיה פרשנות (מוטעית) משל עצמו. לא במקרה בחר העוזר האישי שלה,

רודולף אוונהויסט, לקרוא לסרט התיעודי שהקדיש לה: "Miss Interpreted". ולא במקרה בחרה דומא לסיים את ההקדמה שכתבה לתערוכה במילאנו בהצהרה, כי ההתבוננות בציורים ממילא לא תוכל לחשוף את האמת. "אני חושבת על התערוכה שלי מ-2009, ‘חשד'", כותבת דומא. "ואני שבה ואומרת לעצמי - התבוננות בתמונות לא מובילה אותנו לאמת, אלא מעוררת בנו פיתוי. עכשיו, כשאנחנו יודעים שהתמונות יכולות ללבוש כל משמעות שכל אחד יתן להן, אנחנו לא סומכים יותר על אף אחד. במיוחד לא על עצמנו".

פיליפ ווגלנזאנג

לצורך העבודה על הציורים השתמשה דומא ביצירות אמנות, ובהן פסלים וצלבים, כנקודת התייחסות. אך בבסיס עמדו, כתמיד, התצלומים שמעוררים בה השראה. "אני לא עובדת עם מודלים חיים. בתצלומים אני רואה מודלים: צילום הוא משהו שטוח ואני לא מחפשת משהו תלת ממדי. כשעבדתי עם תצלומים פורנוגרפיים, לדוגמה, עניין אותי שאלה לא תמונות שמוצאים בעיתון. אבל בעיתונים כן מוצאים תצלומים של אנשים מתים. זה מצב משונה.

"כמעט כל האמנים משתמשים בתצלומים בצורה זו או אחרת. אני כמובן לא בתחרות עם הצילום. לפעמים אני יכולה לקבל מתצלום רגע של הארה, אני רואה משהו שיכול בעיני להפוך לציור, או לרגע בציור. אבל לפעמים לא. לפעמים אחפש תצלום ספציפי שיראה את המצב שאני מדמיינת ורוצה ליצור, כדי להבין. כשידעתי שאני רוצה לעסוק בפאזוליני ואמו, חיפשתי תמונות שלהם ביחד. מצאתי גם תמונה של פאזוליני לבד, עירום, אבל זה לא נראה לי רלוונטי", היא צוחקת.

הכי יקרה

מרלן דומא נולדה ב-1953 בחווה בעיירה ליד קייפטאון, דרום אפריקה - הצעירה מבין שלושה אחים. היא התייתמה מאביה כשהיתה בת 12, ואמה מתה ב-2007. שני אחיה מתגוררים עד היום בדרום אפריקה.

היא נמשכה לציור מגיל צעיר, ונהגה למלא מחברות באיורים. אך הסביבה שבה גדלה, כפי שסיפרה בראיונות, היתה שוממת מבחינה תרבותית ומעוותת מבחינה חברתית. שלטון האפרטהייד לא התבטא רק ביחס מזעזע לשחורים, אלא גם בצנזורה של המידע והתרבות מטעם המשטר: כל סצינת מין בקולנוע הוסרה ומכשירי הטלוויזיה, שהיו עלולים לעורר רעיונות "לא ראויים", הגיעו למדינה רק ב-1976.

אלכס דלפן

לאחר שסיימה תואר ראשון באמנות באוניברסיטת קייפטאון, זכתה דומא במלגה ועזבה להולנד, שם הסתערה בתאוותנות על העולם השלם שהוסתר ממנה - בעיקר על אמנות אמריקאית ודימויים פורנוגרפיים, ששבו וכיכבו בעבודותיה במשך שנים.

לאורך הקריירה הארוכה שלה הציגה דומא את עבודותיה במגוון זירות, אך ב-2005 נהפכה במפתיע לשם חם בזירת האמנות. "המורה", ציור שלה מ-1987, נמכר במכירה פומבית בניו יורק תמורת 3.34 מיליון דולר - הרבה מעבר להערכת השווי הראשונית - לגלריית אקאוולה בניו יורק. במשך שנה החזיקה דומא בתואר "האמנית החיה היקרה ביותר בעולם" עד שיצירה של לואיז בורז'ואה נמכרה בכ-4 מיליון דולר והדיחה אותה מהפסגה.

לאורך השנים הוצגו עבודותיה בעשרות מוזיאונים וגלריות: במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בגלריה סאצ'י בלונדון, במרכז לאמנות מודרנית בשיקגו, במרכז פומפידו בפאריס ועוד. דומא מתרחקת מבצת האמנות וממשיכה להתגורר באמסטרדם, עם בן זוגה זה 20 שנה, האמן יאן אנדרייס. לשניים בת משותפת, הלנה.

לדברי מבקרים רבים, חלק נכבד מהפופולריות שלה נובע מהנושאים הטעונים שהיא בוחרת ליצירותיה - מגזענות ועינויים ועד ילדות, מיניות וכאב. תערוכתה "Against The Wall", שהוצגה ב-2010 בפורטוגל ובניו יורק, הכעיסה לא מעט ישראלים. דומא הציגה דמויות של חרדים שנראו כאילו הם מתפללים מול חומת ההפרדה, ומנגד, ציור שבו נראים חיילים בודקים פלסטינאים הנשענים על גדר ההפרדה - שצוירה כמו הכותל.

הקיר הלא נכון

כשאני מספרת לדומא שאני מישראל ושואלת אותה על התערוכה ההיא, היא מתעוררת לחיים. עניין ניצת בעיניה. "כילדה נחשפתי לישראל כמדינת התנ"ך. הכל שם נתפש כטוב - ועכשיו המצב כל כך מורכב", היא אומרת, מעט נסערת. "אני מרגישה שככל שמפרידים אנשים, כך מגבירים את הסכסוך. זה עצוב. יש לי חברים ישראלים שאומרים - ‘זה מציל חיים, כי כך נכנסים פחות מחבלים', אבל אני מרגישה אחרת. התעניינתי בביקורת על המצב ונכנסתי לזה ברמה ויזואלית. היה לי קשה לצייר את זה. הורדתי מהציור את כל האנשים, כדי להצליח לצייר רק את החומה. נאבקתי עם זה".

התערוכה שעסקה בחומת ההפרדה היתה הראשונה זה זמן רב שבו התמקדה דומא דווקא בחפצים ומקומות ולא בבני אדם - הניצבים כמעט תמיד במרכז יצירתה. "הכל התחיל מתמונה שראיתי של יהודים חרדים, שעומדים מול חומת ההפרדה, ולא מול קיר אחר - הכותל, שבו מצפים לראות אותם. בעבודה ניסיתי להעביר תחושה שיש דברים שנראים כמו משהו מסוים והם משהו אחר.

אדו קיפרס

"בישראל קורה לדעתי מה שקרה גם בדרום אפריקה, אנשים חושבים שאם הם יגנו על דברים באמצעות מונחים דתיים, זה יצליח. מלחמת העולם השנייה היתה עצובה, אבל אי אפשר להשתמש בה כתירוץ. אני באה ממדינה שבה נימוקים דתיים שימשו תירוץ להרבה דברים. אנשים בכנסייה היו אומרים לאחי הכומר: אנחנו מאמינים באלוהים ובישול, אבל אם נצטרך לשבת ליד שחור בגן עדן, אנחנו לא רוצים ללכת".

היא בוחנת שוב ושוב את פני, כדי לוודא שאינה פוגעת ברגשותי כישראלית. "בעבורי כל הסיפור הזה היה אתגר. כל הזמן שאלתי את עצמי - מה את עושה? וידעתי שזה מרגיז הרבה אנשים. זה לא שאני רוצה לעורר פרובוקציה או ליצור הלם. אני לא מאוריציו קטלן. לא הייתי עושה עבודה כמו שלו על האפיפיור (הכוונה ל"השעה התשיעית", שבה פוגע מטאור באפיפיור יוחנן פאולוס השני. א"ב). זו עבודה מעניינת, אבל אני לא אוהבת אותה.

"זה טוב שיש אמנים שמנסים לגרום הלם, אבל אני לא כזאת. אולי יש בזה משהו נשי, ברצון לעורר סימפטיה, אמפתיה", היא מתלבטת, "אבל אני רציתי להעביר רק את הטרגדיה שבמצב. אני יודעת שקירות לא נבנים רק בישראל. כשבאתי ללמוד באמסטרדם ריגש אותי לראות עד כמה ההולנדים מתקדמים ופתוחים, ובאמת האמנתי שהתקדמנו, שהאפרטהייד נגמר והמשכנו הלאה. אבל אחי שגר בדרום אפריקה אומר: ‘ההולנדים גזענים! הם פשוט לא אומרים מה שהם חושבים'.

"תמיד יש גזענות, בכל פעם נגד מישהו אחר. בכל פעם ממציאים לזה מלים שנועדו לכסות על המשמעות האמיתית, הפרדה או אפליה. גם באירופה עושים אותן טעויות כמו בדרום אפריקה. הפרדה אף פעם איננה הדרך להתקדם. הדרך היחידה היא שאנשים יבינו זה את זה, שיתאהבו או ייהפכו לחברים. זה לא פשוט לחבב אנשים, אין ספק, אנחנו בני אדם ויש לנו אינסטינקט הישרדותי אנוכי. יש רק באר אחת ושתינו רוצות אותה. אבל סגרגרציה רק מחריפה את המצב".

גם אחרי התערוכה דומא איננה מרגישה שמיצתה את הנושא ואולי תשוב אליו. "אני יודעת שיש אנשים משני הצדדים שמתנגדים למדיניות ההפרדה, אבל קולם לא נשמע. זה מרתק אותי", היא אומרת. "אולי עוד אפגוש אותם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו