בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

יהושע נוישטיין מותיר רושם

בעיני האמן הוותיק, כמעט כל יצירותיו הן רישום. לקראת פתיחת תערוכה מקיפה שלו במוזיאון ישראל הוא מספר למה הוא עדיין מרגיש יהודי גלותי

תגובות

מאחורי מחיצת רשת המחלקת את חלל תערוכתו החדשה, "כלומר רישום", שתיפתח מחר במוזיאון ישראל בירושלים, מגיח יהושע נוישטיין בצעדים קטנים ונמרצים. בן 71, לבן שיער. אף שהתערוכה אינה מכונה רטרוספקטיבה, מוצגים בה חמישה עשורים של יצירה.

זו תערוכה שאינה מתאמצת להרשים. ניירות קרועים, מקופלים, רישומים, כמה עבודות וידיאו ומיצבים מסודרים בה בצורה שקטה וחד-גונית אך גם בשלה. נוישטיין, יהודי נודד - יליד פולין, תושב ניו יורק ובעל סטודיו באזור - בחר בכל זאת להציגה בישראל. הוא נחשב לאחד מחלוצי האמנות המושגית כאן, ונראה שאף כי הוא רואה במדינה אפיזודה בתולדות היהדות, בתולדותיו שלו היא היסוד העיקרי.

בהיותו תלמיד בית ספר יסודי היגר נוישטיין עם הוריו מדנציג לארצות הברית. הוא גדל בניו יורק ולמד בישיבה חרדית. לאחר מכן למד אמנות במכון פראט לאמנות. בתום לימודיו שם, ב-1963, נסע תחילה לווינה ואז לישראל. הוא השתקע בירושלים. דודו, הצייר צבי מאירוביץ', חי בחיפה. "לא מיהרתי להתחיל לעבוד כאמן", הוא מספר. "אמנם ידעתי שאהיה אמן, עם חשיבות עצמית ויהירות כמו שהיו לי, אבל דחיתי את הקץ. הסתובבתי שנתיים בארץ בלי לעשות הרבה מדי, חייתי על חשבון הורי".

אמיל סלמן

אבל הדוד רמז לנוישטיין שיתחיל כבר לצייר. "אגון שילה כבר מת כשהיה מבוגר ממך בארבע שנים", אמר לו אז. בארצות הברית שממנה בא האמנים המשפיעים ביותר אז היו ג'קסון פולוק, וילם דה קונינג, מארק רותקו ואחרים מזרם האקספרסיוניזם המופשט - שנים ספורות לפני שאת מקומם תפסו אמני פופ ומינימליזם. בישראל, באופן די דומה, שלטו חברי קבוצת "אופקים חדשים". מאירוביץ', שהיה מהחברים הבולטים בקבוצה, סייע לאחיינו להיכנס למרכז העניינים.

"למזלי, כשהשתתפתי בתערוכות קבוצתיות כאמן צעיר נוצר הרבה פעמים מצב ששמי הודגש, ששמו לב אלי", אומר נוישטיין. כך, למשל, ברשימת התערוכות "מקבץ" של העיתון "דבר" ב-1972 נכתב: "גלריה רינה בירושלים ממשיכה להציג תערוכה הנושאת את השם ‘בחירת האספן'. בין המשתתפים בתערוכה רבת טעם זו יהושע נוישטיין, פיני כהן גן, מיכה אולמן ורבים אחרים מהציירים הצעירים והמבטיחים של ישראל".

עד מהרה עזב נוישטיין את הציור, לפחות בתפישתו הקלאסית. "אני זוכר שהביקורות היו טובות אחרי התערוכה הראשונה שלי בגלריה רינה", הוא מספר. "ואני כל כך התאכזבתי שהתגובות היו חיוביות. לא הייתי מרוצה מהציורים שלי, שהיו בסגנון ‘אופקים חדשים'. הציור הזה היה בשבילי בסך הכל כלי יעיל כדי להיות שייך לפה".

ב-1969 הוא הציג בבית האמנים בירושלים מיצב מפתיע, "נעליים" (שיצר עם האמנים ג'ורג'ט בלייה וג'ראר מרקס) ובו הונחו 17 אלף זוגות נעליים צבאיות בערימה שמילאה את חללי התצוגה. בעיני רבים זו נחשבה לתערוכה הראשונה האמיתית שלו.

שנה לאחר מכן, ב-1970, יצר מיצב חוץ ושמו "פרויקט נהר-ירושלים", שבו הונחו רמקולים שהשמיעו רשרוש של מים זורמים לאורך פס של שני קילומטרים בוואדי אבו-טור. לדברי מאירה פרי-להמן, אוצרת תערוכתו הנוכחית, סימנה עבודה זו את "תחילת הרישום המושגי" שלו. אחריה הציג, בין השאר, מיצב שבו הניח באחד מאולמות מוזיאון תל אביב ערימות חציר וברקע נשמע סאונד של הליקופטרים. כל אלה הקנו לו מעמד מרכזי של אמן מיצב לא שגרתי.

בעיני נוישטיין, כמעט כל עבודה שלו היא בסופו של דבר רישום. "כלומר רישום" היא איפוא הזדמנות לפרוש כיום את החוט הנסתר הזה, שמלווה אותו כל חייו.

את הסיבוב בתערוכה מתחיל נוישטיין בסדרת עבודות נייר מוקדמת שלו, מסוף שנות ה-60. על הגיליונות הלבנים שירבט באמצעות גרפיט צורת ריבוע כהה, ואז מחק מהריבוע צורות שונות, כמו צלב או צורת ביצה. את שאריות המחיקה אסף למעטפות נייר קטנות, שאותן שידך לגיליון הרישום. למעשה, ערכן של העבודות האלה הוא בתיעוד של פעולת המחיקה, כמו תיעוד של כוריאוגרפיה, ולא באיכות הציורית של הדימוי עצמו.

"לא שהייתי נגד ציור או רישום", הוא מסביר בהתנצלות, "פשוט רציתי שתהיה להם הנוכחות כמו של מיצב שעשוי מאלפי מגפיים מסריחים. ידעתי מה הרמה של חיות ואנרגיה שאני מבקש מהעבודות שלי. היו מבקרים שניתחו את העבודות שלי כפרובוקציה בלבד, אבל זה רחוק מהכוונות שהיו לי אז. לא היה לי עניין בסנסציה הפרובוקטיבית. תראה, לא ידענו מה אנחנו עושים בעצם. חלק מהעבודות היו ממש כתיבה ויזואלית של רעיונות וזהו".

תיארו אותך כמי שהכיר אמנות עכשווית בינלאומית הרבה יותר מהאמן הישראלי הממוצע.

"כן ולא. הייתי בשנות העשרים שלי, עם כל השאלות והספק העצמי שיש בגיל הזה, וגם עם הרבה גמישות - עדיין לא הרגשתי שתפסתי את אלוהים בביצים. אפשר להגיד שלא הייתי חלק מהמונולוג שהאמנות בישראל דיברה, ואולי היתה לי פתיחות גדולה יותר, כמעט תמימות מכוונת, שזה דבר מאוד אמריקאי".

לאחר 15 שנים בישראל, חזר נוישטיין לניו יורק. במשך כל אותן שנים בארץ המשיך להחזיק בסטודיו בסוהו במנהטן. לדבריו, לא היה אירוע מסוים שהניע אותו לעבור, אבל הוא מעיד שבישראל לא נחל הצלחה מסחרית גדולה. אמנם בארץ צמחה אז האמנות הסביבתית וז'אנר המיצב התפתח, אבל אלה לא נתפשו כיצירות שראוי לאסוף. למעשה, את מעבריו בין ארצות הברית לישראל הוא ממשיך עד היום. "כאן היה תמיד מאבק בין היהודי לבין הישראלי", הוא אומר. "בשבילי לא היתה שאלה. אני הייתי רק יהודי, יהודי גלותי. תמיד ראיתי בישראל פרק אחד בהיסטוריה היהודית".

את הרעיונות האלה הוא מדגים, בין השאר, בעבודה שיצר לתערוכה - מפת ארץ ישראל הרשומה על הקיר והרצפה באמצעות נייר דבק זול. "זה חומר זמני, כמו הגבולות הגיאוגרפיים של המדינה", הוא אומר, בעוד שאחת מרצועות הדבק נופלת על הרצפה. "היהודים הם מהעמים הראשונים שניתקו את הלאום ממיקום גיאוגרפי, הם נהפכו לניידים. השאלה היא האם ישראלים גם מסוגלים להיות ניידים. אני לא יודע. בעוד שלושה דורות, אני לא בטוח שתישאר ישראלי, אבל ודאי שתישאר יהודי".

בחדר שמופרד מהחלל המרכזי בתערוכה מוקרנת עבודת וידיאו שעדיין לא הוצגה, "מיין למים" (Wine into Water). המצלמה ממוקמת בה מול כיור סטנדרטי שבו ברז מטפטף. מתחת לברז עומדת כוס יין אדום. טיפות המים מתערבבות ביין והוא נהפך לנוזל ורדרד בהיר וחסר זהות ולבסוף נעשה שקוף לחלוטין. בעבודת וידיאו נוספת בתערוכה מדגיש נוישטיין אותו רעיון בצורה שונה: הוא מצלם עצמו רושם מגן דוד ביד אחת, ובשנייה מוחק את הרישום באופן סימולטני.

גשר להבנה

חלק ניכר בתערוכה מוקדש לעבודות העשויות ניירות קרועים. גם אלו, מבחינת נוישטיין, הן עבודות רישום. "קריעה היא הרישום הטוטאלי, סימון של קו בלי דרך חזרה", הוא מסביר.

העבודות האלה, יחד עם רשת הברזל שבאמצע החלל, מזכירות את המיצב שלו "מה שכחתי", שהוצג בתערוכה קבוצתית שאצרה דרורית גור אריה במוזיאון פתח תקוה ב-2004. לצד המשמעות המושגית שהוא מייחס לעבודותיו, דיבר אז נוישטיין על הקרעים כמסמלי עלי שלכת והזדקנות.

"כשקרעתי את הנייר לראשונה זה היה אירוע משנה חיים", הוא אומר עתה. "פתאום - לא השתייכתי לאריה ארוך או לזריצקי, אף שכמובן אהבתי אותם. המהלך הזה היה כמו לעלות על ספינה שבלי לשים לב מתנתקת מהחוף ומתרחקת, ולעצור אותה כבר אי אפשר.

"אם האמנות של המאה ה-20 תיזכר בעתיד כדבר-מה מיוחד, זה יהיה בזכות האמנות המופשטת", מוסיף נוישטיין, מתייחס לעבר שבו הוא כולל מן הסתם גם את עצמו. "אריה ארוך היה בשבילי הגשר להבנה הזאת. אנחנו חושבים שהתרבות המערבית היא כל כך משמעותית, אבל היא כזו רק בשבילנו. אום כלתום מכרה פי כמה אלבומים מהביטלס, ואנשים מתרגשים ממנה יותר מאשר מאלביס פרסלי. לכן אני לא רואה בניו יורק את המקום הגדול ובישראל את המקום הקטן, יש להן אותו הכובד מבחינתי".

כמו המונוכרומטיות הדהויה של עבודותיו בתערוכה, גם השיח הפוליטי הרציני שאיפיין אותן השתנה. כיום הוא פלורליסטי ודמוקרטי הרבה יותר, פחות דידקטי ויותר פתוח לפרשנויות. במידה רבה, אומר נוישטיין, העבודות שלו מתייחסות עתה יותר להזדקנות ולזמניות, שלו או של האמנות שהוא מייצג. ובתוך כך, הוא מציין, את הקרב על האמת שלו באמנות הוא אף פעם לא מפסיק. "להיפך. זה רק נעשה קשה יותר עם השנים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו