בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כתב החידה של שי יחזקאלי

תערוכתו של שי יחזקאלי דורשת מצופיה לפתור את כתבי החידה הטמונים בה, אך אינה מציעה להם הקלה בעת הפענוח

30תגובות

שי יחזקאלי, מהמשכילים שבין אמני הדור הצעיר, יצר מארג אזכורים וציטוטים סבוך. בסגנון, שאפשר לכנותו “כשמיכאל סגן כהן פגש את פיטר דויג”, יחזקאלי מצייר את “אגלי זיעה לנצח”. זו תערוכה רבת ציורים, כשאת בית היתומים Strawberry Fields מהשיר של הביטלס המיר יחזקאלי באגלי זיעה לנצח. אגלי הזיעה מסמנים את מלאכת הכפיים, הקראפט להבדיל מהקונצפט, את העדפת המאמץ הישיר על פני קסם האמנות, את העבודה הקשה על פני ההזיה, את ההוויה כקובעת את התודעה.

ברוב הציורים מופיע דימוי חוזר של “מעין סמיילי סכמטי גנרי, כאילו קליל, קומיקסי, תואם ‘רגשון’ ‏(Emoticon‏)”, כותב אבי כץ בטקסט הנלווה לתערוכה, “מסמן חלול, מרוקן מבט וכפוי חיוך, הדהוד קלישאי של ‘מות הסובייקט’, שמקרין גם על טביעות האצבע הכמו־אקספרסיוניסטיות את נביבותו”.

הפרופיל הקווי ששפתיו הן קו מחייך וזועף לסירוגין הוא מין פינוקיו זקוף אף, סמל פאלי ושקרני ‏(המתארך רק כשהוא מזייף‏), אחשוורוש היהודי הנודד. הוא מין ג’וקר, כובע ליצן לראשו. זהו גם “כובע היהודים”, כובע חרוטי מחודד שגברים יהודים נדרשו לחבוש כאות קלון בצאתם מהגטו באירופה של ימי הביניים, וגם גרפיטי זריז. בכמה ציורים יוצא לו קו־סיגריה מהפה, כך שהוא מין גרסה יחידאית מאוחרת לפרופילי הסוגריים ההפוכים של רפי לביא. הוא גם ורסיית פינוקיו גולגולתית להגדת ראשי הציפורים. בכמה מהציורים הוא דומה מאוד למיסטר בארנס, הבוס המרושע של הומר סימפסון.

בציור “דיוקן עצמי נוהה אחר הוגים יהודו־גרמנים מתחילת המאה ה–20” הפרופיל המעשן נוסח לביא מוכפל בשניים, לא אחד מול השני כי אם צפים בטור, אחד אחרי השני. פרופיל חיזבאללוני נוסח רישומי אבנר בן גל מנוקד זיפים ועב גבות ‏(דיוקן עצמי אולי‏), מביט בעורפו של ולטר בנימין. ב”דיוקן עצמי מתאבל על המתים” תוכון סמי־פרעוני בוכה, המזכיר גם ציורי לופלופ של מקס ארנסט, ניצב כשוער גיהנום לפני סכמת עיר רחוקה, שחורה־צהובה, הנראית עולה בלהבות, ארובותיה מעשנות כתם אפור סמיך. “דיוקן עצמי מתרגל אשטנגה יוגה, מנסה להיעלם לחלוטין” הוא רישום סכמטי של ישיבת לוטוס, מעומת עם כיסוי העיניים בשרבוט שחור היכול להתקבל גם כפלנלית על עיני עציר.

זו בעצם תערוכת דיוקנאות, שכן עיסוקה האיקונוגרפי דומיננטי יותר מהאירוע הפורמלי או החומרי שהיא מציעה. רובם דיוקן עצמי, המופיע כתבנית אלגורית, לקונית או משובשת לגילום רגש. “דיוקן עצמי אובד עצות” הוא נוסח הכולל פרדוקס, שכן אובד העצות האמיתי אינו יכול לצייר את עצמו, פעולה שהיא כבר מסקנה או פתרון. “דיוקן עצמי עם לב שבור, מחכה לאהבת אמת שתשוב” מכיל אבסורד, שכן ציור, מדיום חסר זמן, אינו יכול ללכוד את מושג ההמתנה ובעצם אינו יכול ללכוד שום משך לבד ממשך פעולת הציור כשלעצמה, ולפיכך הוא נציג של עצמו בלבד.

ציורי “ברכה והצלחה”, המציגים שני אמוטיקונים כלוגו תיאטרלי של קומדיה דל־ארטה, אחד מאני והשני דפרסיבי, כוללים איזו איכות רפלקסיבית מתעתעת - הכותרת הופכת את הציור לקמיע, גלויית ברכה, מוצר מיסטי שאינו שייך לנוסח הציור המודרניסטי־אתאיסטי שנקט יחזקאלי. ברכה והצלחה מתקבלת גם כשמן של שתי נשים, ממש כשם שציורי “נצח” ו”נצח אמיתי” מתקבלות כשם פרטי ושם פרטי שנוסף לו שם המשפחה.

כל אלה, השמות והנצחים, הברכות וההצלחות, גוברים על האני הפרטי, על הדיוקן העצמי, כולל על תשוקת ההיעלמות שלו, על הקינה שלו, על עצמו ועל הציור, ומייצרים הזרה והרחקה אירונית דווקא כשהם מופעי אינטימיות כביכול. אלה מופעי זהות חלולים, מפוצלים, הנטענים ב”עוצמות גרוטסקיות ואפילו מקאבריות”, כלשונו של כץ. דומה שיחזקאלי עשה צעד וחצי לכל כיוון בקומפולסיביות יתרה - אחד לכיוון האירוניה החובקת כל והמשתקת, שלפיה הסובייקט או העצמי הם אמוטיקון דחלילי שאין לו זכות לחכות “לאהבת אמת שתשוב” ואחד לכיוון כנות בוטה שעניינה קילוף גינוני ייצוג נאות לטובת רגש חשוף, עשה ולא הכריע.

כך התערוכה מתקבלת כמופע של חיסול הפעולה הציורית התמה והמשוחחת אך גם כמופע של עדכון מסד הנתונים הציורי. האני יכול להתקבל בתערוכה הזאת כחשוף ובה בעת כלוגו פרסונלי של מושג הציור. יחזקאלי מטעין ומרוקן את האני הזה כשם שהוא מציע הצעה עשירה ודשנה מבחינה ציורית אך משטיח אותה, מעביר אותה דיאטת הרעבה גרפית, שאותה הוא מעבה בחזרה ושב ומסייג. כץ מתאר זאת כתנועה בין “דחף יצירתי־קדחתני־מורעב המחייה מעמדה של ‘כוח ציורי’ את המצע ה’משומש’ שנפלט כבר כפסולת, באמצעות קווי כוח אנרגטיים והרעשה קולוריסטית, לבין שיבוש, הגחכה ספקנית”. האני מזוהה עם הציור. למשל, ב”קבורה מודרנית” נראית תנופת קו מעגלית כסירה, אולי סירת מתים, על הצופה למצוא לבדו מי קובר ומי נקבר. מה שהוגש לו הוא האופן המודרני.

חולשתה המסוימת של ההמולה הקומפולסיבית הזאת היא תובענותה שאינה עומדת ביחס הגון להתמסרותה. היא דורשת מהצופה להפעיל מערך גדול של יכולות, ולא תמיד נענית בהתאם. על הצופה להאמין שכל סימן זוטר, אנמי וקלוש אכן מייצג עולמות תוכן נרחבים ומוטען בהם. במובן זה, התערוכה דומה לתשבץ היגיון גדול שהגדרותיו לעתים דלות או אקלקטיות עד אי־פתרון. חרף אגלי הזיעה של הצופה, הוא אינו זוכה לאנחת הקלה בעת פענוח.

זהו ציור שמתלבט ומתחבט עם מושג הפאתוס, אבל בתערוכה הנוכחית לא מצליח לעבור איזו משוכת כנות ולהגיע עד כדי חשדנות כעמדה. רומנטיקת ההתלבטות, התנועה האמביוולנטית בין עמדות וטקטיקות, גוברת עליו. כמה מהספקות שיחזקאלי מעלה הם כבר שאלות פוסט־מודרניות פתורות, כך שהם מתקבלים כעניינים פרטיים או מלאכותיים, כאלה שאינם משכנעים כספקות עקרוניים או כשאלות של שפה. למשל, עניין המצע - מספר ציורים מצוירים על גבי לוחות פח של שלטי רחוב, אחרים על גבי ריהוט מצופה פורמייקה או על תחתית עץ של מיטת פוטון. אלא שזו אינה בחירה שמנביעה ציור אחר מאלה המצוירים על גבי מצעים אחרים. אותן קומפוזיציות, אותו עולם דימויים, אותה עבודת מכחול, אותו ווליום רגשי. כך שזו מתקבלת כבחירה מסתגננת המציעה שפע מדומה.

בחלק אחר מתקיים פער לא נעים בין מה שהעיניים רואות לבין הרטוריקה הנקוטה בנוגע לכך. הרטוריקה נשמעת מוכרת, נשענת בחוזקה על קריאות תיאורטיות של מושג הציור העכשווי ככלל. אלה מתמקחות על הנחות העבודה הפנים־לשוניות של הציור, על מעמדו בעולם כאתר לייצור משמעויות, על אובדן האפשרות לאותנטיות הכולל גם את הלעג או הקינה על מוטיבציית האותנטיות שאי אז הנחתה את המפעל הציורי. הן מתומצתות בסכמות המילוליות אשלייתיות/השטחה, אי־נחת, עבודת אבל, מלנכוליה/מאניה, עמדה נוודית, ציור רע, התיילדות כסרבנות ומות הציור, שכבר נהפכו למטבעות לשון שאינם נזקקים להתבוננות אלא משמשים רשת ביטחון אינטלקטואלית למעין תודעה קולקטיבית הקובעת את ההוויה.

התערוכה מספקת תענוג אינטלקטואלי לחובבי כתבי חידה בעלי סבלנות, על בסיס חוויה חושנית פחותה ממנו בהרבה, שאינה תמיד מצליחה לעמוד בקצב ובהיצע שלו ואינה משתווה לו. היא מתאימה למי שמוכן ללכת רחוק מאוד ולהזיע בשל סימנים רומזניים ואקלקטיים.

שי יחזקאלי - “אגלי זיעה לנצח”. גלריה ג’ולי מ’ בתל אביב ‏(בצלאל יפה 10‏). שעות פתיחה: ימים שני עד חמישי, 12:00-19:00; שישי ושבת, 11:00-14:00. עד 24.11



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו