בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההחמצה של התערוכה “תקינות ביקורתית/כוח להשחית”

למרות העוצמה והרלוונטיות הכמעט נבואית שלה, “תקינות ביקורתית/כוח להשחית” בגלריה גבעון היא תערוכה מוחמצת

4תגובות

שבוע לפני המתקפה על עזה נפתחה בגלריה גבעון תערוכה שעניינה דאגה מהאלימות הגוברת. “התערוכה באה לתת ביטוי למודעות המתעצמת למצב של אלימות בעולם הסובב אותנו. בכל העבודות תגובה, מתונה עד קיצונית, לתופעות של אלימות בכל שטחי החיים”, נכתב בהצהרת הכוונות.

כעת כבר קשה לדמיין מה היתה האלימות הרבה כל כך באותם ימים שמשיים ונינוחים בטרם הושמעו קריאות קונצנזוס גורפות לפרמט את עזה; כבר יש געגוע לאותה אלימות ישנה וטובה בה הורגלנו בטרם הפך העורף למחנה אימונים ענק, לקנטטה לחדרי מדרגות. ככה סתם, אלימות אנוש כללית ומקוללת, בלי צו 8, היתה עילה מספקת לתערוכה המתקבלת כעת כנבואית ממש. “הימים הם יום הזכרון לרצח רבין”, נכתב בטקסט הנלווה, “ויכוחים פוליטיים אין סופיים, אלימות בדיבור ובמעשה ביחסים בין־לאומיים, אלימות במשפחה ובחברה, אלימות כלפי מיעוטים וכיו”ב מצבים של שימוש יתר בכוח פיסי אליהם לא נשאר האמן אדיש”.

התערוכה כוללת 26 עבודות מוכרות מאוסף גבעון בלבד. העניין פה הוא מיקוד ההתייחסות לאלימות שבהן, כל אחת במשלב שפה שונה. מקצתן מתייחסות לאירוע ספציפי, אחרות נוקטות שפה אמנותית בוטה, אחרות מקיימות זיקה עקיפה או חלשה לעניין. אחת העבודות מהסוג הראשון, של ההתייחסות לאירוע ספציפי, היא “רימון בכנסת” מ–2005 של אדם רבינוביץ’. קופסת קרטון מונחת על הרצפה, אטומה בגאפר וחור עגול פעור בה כך שהיא מין קמרה אובסקורה פרימיטיבית. בתוכה מונחת מנורה מפיצת אור, ואחת לכמה זמן בוקע מתוכה קול פיצוץ. הבום כפסקול הישראלי המכונן.

העבודה מתייחסת ישירות לאירוע התנקשות בכנסת מ–9 באוקטובר 1957, בו השליך משה דואק רימון יד צה”לי בכנסת ופצע את ראש הממשלה דוד בן גוריון וכמה שרים. בעקבות ההתנקשות הוקמה היחידה לאבטחת אישים של השב”כ ‏(דואק נודע שנים אחר כך כשהקים ב–1988 את מפלגת תרשיש לשילוב ספרדים בממשלה ובמוסדות ציבור, סימנה היה “זעמ” ותשדירה היה “נוער נוער נוער! כולם משקרים לכם, כל הנאבקים לשלטון, מכל המפלגות, הם כנופיות שקרנים שאפתנים קרייריסטים על חשבון העם”‏).

העבודה של רבינוביץ, המתקבלת כמודל מוקטן ועלוב של בניין הכנסת, מזכירה את האירוע שנתפש בזמנו ככזה שבוצע על רקע נפשי מעורער, מצרפת אותו מחדש לכרוניקה של אלימות פוליטית ושל טרור יהודי. בה בעת היא נתפשת גם כמחווה לעבודות מינימליסטיות, הצבות של צורות יסוד בחלל המדברות בשפה גיאומטרית פנים־אמנותית.
עניין הטרור הפוליטי קיים גם בעבודות של רפי לביא, רישומי נייר קטנים ‏(“אחרי רצח רבין”, 2003‏) עליהם רישומי עפרון וצבע אדום, וקולאז’י דיקט גדולים. באחד מהם, מלבד יד שלופה אוחזת באקדח מעשן, וסימון המלה “ראש” באותיות צהובות גדולות, מודבקות שתי כרזות. באחת נראית נבחרת כדורגל ובשנייה “אהוד ברק ראש הממשלה” ו”צריך פיס בחיים” - ככתוב מתחת לדיוקנו. האירוניה, כאז כן עתה, מושלמת. בעבודה של דוד ריב “Lets Have Another War” מ–1977 - ציור שחור־לבן - נראה אדם חמוש יושב על הקרקע ומעליו לוח שנה.

ברישום קווי של גיל מרקו שני, “כיתת יורים” משנת 2010, נראים מגבם ארבעה גברים יושבים בשורה, מכוונים נשק אל מקור לא ידוע בסביבה לא מתאימה למטווח או להוצאה להורג, מקום הנראה כקיוסק. מאחוריהם גבר חמישי יושב בגבו, אלינו ואליהם, אדיש לאירוע, לידו מכונת משקאות אוטומטית עם הכיתוב פפסי. הם מתצפתים על משהו ואנחנו מתצפתים עליהם, מטרות נייחות ואנונימיות שניתן לראות/לירות בהן מאחור.

יש משהו מרגש בהצבה ביחד של כל כך הרבה עבודות המגיבות למצבים של אלימות מצד הריבון, חילחול הכוח שלו אל האזרחי והאנושי, הצבה המייצרת רצף אילם של התנגדות למלחמות ולכיבוש, עמדה אמנותית יציבה של מחאה אל מול הנקרופוליטיקה, בעלת מונחים של תיגבור החירות מול קביעות־החירום. החל בזו הבעטנית של תומרקין ‏(בעבודות “קאפה” 7–1986 ו”My Foot” מ–1987‏) וכלה בזו הסרקסטית של ליאור שביל ‏(“Cut Rough”‏) - וידיאו בו הוא לבוש כנער צופים אווילי, כובע טמבל לראשו, מתפעל בובת בד עם כאפיה, מלמד אותה לרקוד ויוצר דואט מגוחך בנוסח “יהודי וערבי עושים שלום”, כשמאחוריהם תלוי ערסל, מתוח־רפוי כחיוך של חתול צ’שייר.

מתקבל רצף עשיר הנע בין דוגמאות מציורי קופפרמן מסדרת “השבר והזמן” מ–1998, לפיגורינה משופמת מסדרת “משפחת האחים” של אורי קצנשטיין, רישומי “מלחמת לבנון” של אביבה אורי מ–1982 וציור ללא כותרת ‏(מגן דוד‏) של משה גרשוני מ–2001. בתוך כך מעניין גם לבחון אילו עבודות שרדו את מבחן הזמן, גם מבעד למרחק השלושים־ארבעים שנה, והן עדיין בעלות נוכחות אינטנסיבית, ואילו מהעבודות דווקא רופסות, והפכו עם הזמן לעקרות או סתומות מבע.

חבל שבוצעה מעין הרחבת תחום המאבק, בהוספת עבודות שאינן עוסקות באלימות שלטונית, במלחמות ובנוכחות המשטר בתוך האזרחי, ומתייחסות לאלימות כללית, אמורפית או מושאלת, מין צער עולם כללי. ויש גם כמה עבודות שאפילו מאמץ נדיב במיוחד לא יצליח לקשר לנושא. אלה פוגמות בעוצמה המצטברת של התערוכה ומסכנות אותה בהפיכה למופע של יבבנות או של אי אבחנה פסיכולוגית בין פנים לחוץ, בבחינת - בכל אחד מצוי היטלר קטן.

התערוכה, למרות המפגש עם עבודות מצוינות, לוקה בטרחנות ובאמירת המובן מאליו. הבעיה העיקרית היא שזו אינה תערוכה בעלת יומרה מחקרית בנושא הכוח, השחתת המידות שהוא מייצר והגבולות האמנותיים של “התקינות הביקורתית” כלפיו, תהא משמעות המושג אשר תהא בהקשר הנתון. זוהי הצגת עבודות ממצאי קיים, משובח ומוגבל, באוסף גבעון.

התערוכה משרטטת קווים לרגישותם המשתנה של אמני הגלריה לאורך השנים ביחס לכרוניקה הישראלית, באופן לגמרי לא ממוקד. דווקא משום חשיבות הנושא ומשום היוזמה הגלריסטית לעסוק בו, מאכזב לראות שהמהלך אינו רציני יותר מאשר שליפת עבודות מהמחסן כפעולת איבוק השיח המעוכל משכבר. אין בה התייחסות לצורות החדשות של האלימות המקומית, בין אם כירורגיות או טוקבקיסטיות, של הדרה ודרישת נאמנות או של שפת האמנות עצמה שהשתנתה. לכן התערוכה לא עומדת ביעדים שהגדירה לעצמה ואף אין לה אפשרות כזו, והיא נידונה לסלוניות מזן שידור חוזר של שירים שאהבנו. לצד המפגש עם עבודות משובחות מצטבר הרושם שתקינות ביקורתית היא במקרה הזה סימון וי על הפקת תערוכה אכפתית.

תקינות ביקורתית/כוח להשחית”, גלריה גבעון, גורדון 35, תל אביב. שעות פתיחה: ראשון 10:00–14:00; שני–חמישי 11:00–19:00; שישי 10:00–14:00; שבת 11:00–14:00. עד 15.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו