בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ככה לא מתעמתים עם אונס

איך נראית אשה שנאנסה שש פעמים? רוב העבודות בתערוכה של גלריה דביר, המבוססות על סיפור של איסאק באבל, 
לא מתמודדות עם הטקסט המצמית

3תגובות

"שישה מלוחמי מכנו אנסו אמש משרתת". כך מתחיל הסיפור הקצר “אצל הבטקו שלנו מכנו” (בטקו באוקראינית: אבא, מנהיג. נסטור איבאנוביץ' מכנו היה מפקד החילות האנרכיסטיים במלחמת האזרחים ברוסיה) מאת איסאק באבל, עליו מבוססת התערוכה הקבוצתית הנוכחית בגלריה דביר. 
"בבוקר, כשזה נודע לי, החלטתי לברר איך נראית אישה אחרי שאנסו אותה שש פעמים. מצאתי אותה במטבח. היא גחנה על גבי גיגית וכיבסה". רגליה של רוחל'ה היהודיה מתוארות כ"תפוחות ככדורים, נדף מהן ריח חריף של בשר שנחתך זה לא מכבר. נדמה היה לי שמבתולי תמול-שלשום נותרו רק הלחיים שנתלהטו יותר מן הרגיל, והעיניים שהיו מכוונות כלפי מטה".

מסתבר שמלבד המספר בעל הטון האנתרופולוגי, יושב במטבחה של הנאנסת קיקין, מעין חיילִיקו הידוע בכישורי העמידה על ידיים שלו, שוטה מוחלט המענג את עצמו בפרצופים מול המראה. קיקין מלהג במטבח על ליל אמש, מנסה להחליף עם הנאנסת חוויות, מעלה זיכרונות על מעשי אונס קודמים של החבר'ה, משווה, קובל באוזניה על אי הצדק הנהוג ביחידה שאת קיומו הוא מסיק מסדר התורות שננקט. הוא מוכיח לה את צדקתו: "אתמול כשתפסו אותך ואני החזקתי לך בראש אמרתי למטביי ואסילייץ': מה זה, אני אומר, אתה כבר בפעם השנייה, מטביי ואסילייץ', עולה עליה, ומזה שאני בגיל של קטין ולא מהחבר’ה שלכם אז כל אחד יכול לפגוע בי... את רוחל'ה, בעצמך בטח שמעת את המלים שלו", מזכיר לה, תוך תחיבת אצבעותיו לנחיריו, שהיא העדה לאי-ההוגנות שסבל, "זה היה כשהם כבר גררו אותך לחורשה, אז מטביי ואסילייץ' אומר לי: תעלה, קיקין, אם אתה רוצה. לא, אני אומר, מטביי ואסילייץ', אני לא רוצה לעלות אחרי ואסקה, על זה אני אבכה כל החיים...".

אלעד שריג

קלישאות של קמפיין

כך נמשכת מסכת ההתעללות האכזרית - "המיניות של השמדת עם" קראה לזה התיאורטיקנית הפמיניסטית קתרין מקינון . מה לכל זה ולתערוכה? באופן מצער, לא הרבה.

בשני חללי הגלריה ברחום נחום וברחוב ניצנה מוצגות עבודות קיימות וחדשות של אמני הגלריה, אבל מעטות מהן מצליחות להתמודד עם עוצמת הטקסט המצמית הזה, המוחשי והמפורט להפליא, עם תיאור אי-המוצא הדומם מהזוועה. בעוד באבל מתייחס לאירוע מסוים בפרק היסטורי ספציפי (ועל הדרך לועג לעקרונות המכנוביזם של משמעת עצמית וחלוקה חופשית של משאבים, שנוסחו בוועדות של הלוחמים הפשוטים עצמם), רוב העבודות מסתפקות בהנגדות של נוכחות והיעדר, ראייה ועוורון, שקיפות ואטימות, משתמשות בהפשטות כגון 'העולם', המופיעות בטקסטים ליריים לא ממוענים, ובמטפורות של דברים שנשברו או נשפכו באופן בל ישוקם.

מירצ'ה קנטור, למשל, מציג תצלום מ-2011, “Watermelon on snow”, בו נראה אבטיח מנופץ כמדמם בשלג. לטיפה אשקש שופכת דיו באמצע החלל, יוצרת כתם בלתי ניתן להסרה. בהקשר הסיפור, אלה דימויי קלישאה שהיו יכולים להופיע גם במסגרת קמפיין למניעת תאונות דרכים. בעבודות הווידיאו של קנטור מ-2011 אומר ילד שוב ושוב 
"I Decided Not to Save the World", ובווידיאו נוסף מ-2012, “Wind Orchestra" , הוא נראה משחק בסכינים, מציב אותן בשורה על הקת ונושף בהן עד שהן נופלות. המקטעים אינם מתעלים מעבר לקונקרטיות שלהם, אינם נקלטים כדימויים פוליטיים חזקים ונדמים כפתיח לסרט על יחסי משפחה או על חטיפת קטינים.

מירוסלב בלקה מציג את "34:34:27", נברשת בטון קטנה התלויה מן התקרה, גרסה כמעט זהה לזו שהוצגה לפני כשנה בתערוכה “רשע זה כאן” בגלריה. מול אטימת האור אצלו, מציגה מירי סגל נברשת המורכבת מזכוכיות שבורות שבמעין-קוביזם מכפילות את התאורה, ויוסי ברגר מציג צילום של רמזור מן הצד, כך שלא נראה הציווי הנדלק לסירוגין. “ליל כלולות”, כותב אדל אבדסמד, פעם אחת בגיר שחור על נייר ופעם שנייה בחירור וילון אוורירי ליצירת אותיות, אבל מחמיץ לחלוטין את העניין, שהרי לא סיפור על כלה מבוישת יש כאן. פבל וולברג מציג צילום תקריב של קיר במחנה פליטים בקוסובו, גזירי עיתוני פורנו תלויים בו מעל לוגו של יוניצ”ף, וזקן המתבונן בהם ניבט אלינו מטושטש מהמראה התלויה.

נדמה שדווקא העדינות, הניקיון, הדיאלקטיות והמינימליזם המאפיינים את אמני דביר הם הפעם בעוכרי התערוכה. מלבד העובדה שבמראה הכללי היא דומה מדי לרבות מהתערוכות בגלריה, אותה מוסיקליות ואותו טון רגשי - עצם ההתייחסות המגביהה, התרבותית, לעניין הברברי המתואר במלואו, מתקבלת כהרחקה, הכללה והחלשה, כמתינות שאינה במקומה. הרי לא חוקי מלחמה יש כאן כי אם אונס קבוצתי. לא שורדת גאה כי אם נערה שהשפלתה טוטלית.

אלעד שריג

רוב העבודות אינן מצליחות להתחרות חזותית בדיוק המילולי של באבל, לא מרחיבות אספקט כלשהו, כי אם מתקבלות כעיטור חיוור. לא רק שהן לא נענו לאתגר הציני של “איך נראית אשה אחרי שאנסו אותה שש פעמים”, גם העבודות שנעשו במיוחד לתערוכה לא מסגירות את עצם קריאת הטקסט. הן עוסקות בליריות של עצמן. אמירות תלושות כפתקים שנופחו חזותית בחלל, הערות שוליים צורניות או זוטרות ואי-יציאה כללית מגדר הרגיל, יוצרות את התחושה של משחק אסוציאציות, תרגיל, יותר מאשר תערוכת מחווה מחויבת. מול הסיפור הבשרני, היצרי והמזוהם, התערוכה היא מקבץ של עבודות רזון וניקיון, עידון ואילוף פואטי.

שתיים מתבדלות בכל זאת: עבודתה של לטיפה אשקש - דלי מים המוצב במרכז החלל וסימני טביעות ידיים הולכות ממנו, כמו מסמנות לנו ש”קיקין היה פה”; ומשה ניניו המצלם את תא הזכוכית שבו ישב אדולף אייכמן במהלך משפטו בירושלים - מפנים התא החוצה, כמו כופה על הצופה להיות במקומו של איכמן, לראות דרכו, באמצעותו, מנקודת מבטו, לשאול את עצמו מה הוא ראה. בעבודות אלה הנוכח-נעדר אינו מושגי או מטאפיזי כי אם בעל משקל היסטורי ממשי. הן מסגירות סימנים אמיתיים בעולם.

“הבטקו שלנו מכנו”. גלריה דביר, רח’ נחום 11, תל אביב, רח’ ניצנה 11, יפו. שעות פתיחה: שני-חמישי: 18:00-11:00; שישי, שבת: 13:00-10:00. עד 16.2



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו