בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוזיאון ברוקלין: מבקש את עזרת הציבור

איך קרה שעורכת דין שמציירת כתחביב מוזמנת להציג באחד מהמוזיאונים היוקרתיים בניו יורק? שרון מאט אטקינס ושלי ברנשטיין ממוזיאון ברוקלין מספרות על הפרויקט שמבקש ליצור שותפות בין אוצרים, אמנים וקהילה, ועונות לטענות כי הן הופכות את האמנות לתוכנית ריאליטי

4תגובות

לגבריאל וטסון, עורכת דין אפרו-אמריקאית בת 32 שמתגוררת בברוקלין, מעולם לא היו יומרות אמנותיות. למרות שיש לה תואר ראשון בתולדות האמנות, היא עבדה כעורכת דין וניצלה את שעות הפנאי כדי לצייר מדי פעם פורטרטים של בני משפחה וחברים בצבעי שמן. במאי האחרון, כאשר נודע לה שמוזיאון ברוקלין מזמין אמנים מקומיים להציג את עבודותיהם לציבור הרחב, היא החליטה להירשם. כעת – כמעט שנה אחרי שהפרויקט השאפתני הושק באופן רשמי – עבודותיה מוצגות בתערוכה קבוצתית ייחודית שנושאת את הכותרת “Go: a Community-Curated Project”, הישג מרשים לאמנית צעירה שלא מיוצגת על ידי גלריה ומעולם לא הציגה את עבודותיה בחלל מוזיאלי.

אז איך עורכת דין שמציירת כתחביב מוזמנת להציג באחד מהמוזיאונים הגדולים והיוקרתיים ביותר בניו יורק? התשובה כרוכה בניסוי אוצרותי מרתק שמבקש לחשוב על אוצרות כתהליך דמוקרטי ודינמי שמורכב משלושה חלקים: אוצרים מוזיאליים, האמנים עצמם והקהילה. שרון מאט אטקינס, האוצרת הראשית של מוזיאון ברוקלין, ושלי ברנשטיין, האחראית על טכנולוגיה ועיצוב דיגיטלי במוזיאון, מספרות כי הפרויקט נולד לפני יותר משנתיים. "ידענו שאנחנו רוצות לעשות תערוכה מבוססת-קהילה, אבל חיפשנו את המודל הנכון בעבורנו", אטקינס משחזרת, "הרעיון הבסיסי היה לשלב בין הקהילה של שוחרי אמנות לקהילה של אמנים ברחבי ברוקלין. כבר עשינו בעבר לא מעט תערוכות שביקשו לחשוף אמנים שעובדים בברוקלין ומעולם לא הציגו במוזיאון, ובין השאר יזמנו סדרה בשם “Raw/Cooked”, שכללה תערוכות יחיד של אמנים לא מוכרים".

ברנשטיין מוסיפה כי "ב-2008 יזמנו תערוכת צילום בשם 'קליק!' שנאצרה על ידי הציבור. עניין אותנו לבחון האם המושג של 'חוכמת ההמונים', שהעיתונאי האמריקני ג'יימס סורוביצקי דיבר עליו בספרו המשפיע מ-2004, תקף גם בתחומים מופשטים יותר כמו אמנות, ולא רק כלכלה או מתמטיקה. הזמנו את הציבור לדרג את התצלומים באינטרנט, והעבודות הנבחרות הוצגו במוזיאון בהתאם למספר הקולות שהן קיבלו".

נתן דביר

בעוד שב-2008 הקהל אחז במושכות, והמוזיאון ויתר כליל על התערבות אוצרותית משלו, “Go” היא ניסיון ללכת צעד אחד קדימה ולברוא מודל מתוחכם יותר שמשלב בין אוצרות מקצועית וטעמו של הקהל. לדברי אטקינס, "שאבנו השראה מיריד האמנות שנקרא ‘ArtPrize’ ונערך מדי שנה במישיגן, במהלכו המבקרים מצביעים בעבור היצירה הטובה ביותר, והאמן שנבחר זוכה בפרס כספי של כמה עשרות אלפי דולרים. האווירה שם מיוחדת מאוד כי בדרך כלל האמנים מגיעים לדבר על העבודות שלהם, ונוצר קשר נהדר וחד-פעמי בין אמנים למבקרים – וזה משהו שרצינו ‘לייבא’ למוזיאון ברוקלין. במקביל, שתינו הרגשנו שבברוקלין יש אינסוף אמנים ויש תמיד תחושה שאי אפשר לראות הכל ולעקוב אחרי כל מה שקורה בסצינת האמנות כאן. השילוב של ArtPrize והרעיון של ‘ימים פתוחים’ שבהם אמנים מזמינים את הציבור לבקר בסטודיו שלהם היה הבסיס לפרויקט של Go".

בסופו של דבר התברר כי הניסיון לאצור תערוכה באופן קהילתי דורש לא מעט משאבים וסבלנות. הפרויקט הושק רשמית במאי, כאשר המוזיאון ביקש מאמנים להירשם מראש לסוף שבוע חגיגי בספטמבר שבמהלכו הציבור יוזמן להסתובב בין החללים השונים ולבחור את האמנים האהובים עליו. לדברי אטקינס, "בהתחלה, כשהצגנו את הפרויקט לגורמים רשמיים, התבקשנו לנקוב במספרים – כמה אמנים ישתתפו, כמה אנשים ידרגו אותם וכו'. מאוד חששנו מזה, אז החלטנו להמר על 500 אמנים. בסופו של דבר נרשמו 1,708 אמנים, שפועלים ב-44 מתוך 67 השכונות של ברוקלין, מספר שהדהים אותנו לחלוטין".

האם כל אחד יכול היה להכריז על עצמו כ"אמן" ולהירשם, גם אם אין לו סטודיו או גלריה שמייצגת אותו?

נתן דביר

אטקינס: "בהחלט. זה חלק מרכזי ברעיון של פרויקט קהילתי. לא עברנו מבית לבית כדי לבדוק מהי רמת העבודות, ואפשרנו לכל מי שרוצה לקחת חלק בסוף השבוע הפתוח. היו אמנים שהציגו בסטודיו רחב-ידיים, ובמקביל היו כאלו שהזמינו אנשים לסלון או אפילו למטבח שלהם כי אין להם חלל קבוע. אני חושבת שהתוצאה הסופית מעידה על כך שזו היתה החלטה נכונה: בתערוכה עצמה את יכולה להיתקל באמנית ילידת ניו יורק כמו גבריאל ווטסון, שהיא עורכת דין במקצועה, או באמנית ישראלית כמו נעמי ספרן-הון, שסיימה תואר שני באמנות באוניברסיטת ייל, הציגה בתערוכות רבות ומיוצגת על ידי גלריה (ראו תיבה). מבחינה זו יש כאן ייצוג מגוון מאוד של סצינת האמנות בברוקלין, כולל שכונות שלא נחשבו עד היום לפעילות במיוחד – ופתאום התברר שיש בהן סצינה נפלאה ושוקקת".

הפרויקט הוכתר כהצלחה לאחר שב-8 וב-9 בספטמבר יותר מ-18 אלף מבקרים כיתתו את רגליהם בין מאות החללים השונים, ואלפים מתוכם הצביעו בעבור האמנים האהובים עליהם. כדי למנוע מצב שבו חברים או קרובים של אמנים מצביעים באינטרנט מבלי להשתתף בביקורי סטודיו, כל מצביע התבקש לדרג חמישה אמנים לפחות. כאמצעי אבטחה נוסף ניתן היה לדרג אמנים לפי מספרים סידוריים – ולא לפי שמותיהם, כך שרק מי שהגיע לסטודיו עצמו יכול היה לקבל את המספר שהוקצה לו ולדרג אותו באינטרנט.

בסופו של דבר, עשרה אמנים קיבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר, ואטקינס וברנשטיין בחרו מתוכם את החמישה שמשתתפים בתערוכה הקבוצתית, אשר מוצגת במוזיאון עד ה-24 בפברואר. כשהשתיים נשאלות מדוע הן בחרו בסופו של דבר את האמנים במקום להותיר את ההחלטה הסופית בידי הקהל, הן אומרות שמדובר בחלק מהמודל האוצרותי החדש שהן מנסות לפתח: "הרעיון הוא ליצור שותפות בין אוצרים, אמנים וקהילה. יש מסורת ארוכה של אמנים שהוזמנו לאצור תערוכות, ובשנים האחרונות ראינו גם לא מעט תערוכות שבהן נעשתה פנייה לקהל לצורך דירוג עבודות או בחירת ‘האמן המצטיין’, אבל אנחנו ביקשנו לפתח 'אוצרות קהילתית' שהיא למעשה דיאלוג דינמי בין גורמים שונים".

בכתבה שפורסמה ב"וול סטריט ג'ורנל" על התערוכה נטען, בין השאר, שיש חשש שיוזמות כאלו הופכות אמנות לתוכנית ריאליטי שמשסה אמנים זה בזה. מה אתן עונות לביקורות הללו?

ברנשטיין: "יש לנו כמה תשובות לביקורות הללו: קודם כל, אנחנו תמיד מנסים לערב את הקהילה ואת אוהבי המוזיאון בתהליך האוצרותי, וזה משהו שמאפיין את המוזיאון לא מעט שנים. בנוסף, צריך לזכור שזוהי תערוכה אחת מתוך כ-20 תערוכות שמוצגות במוזיאון במהלך השנה, ורובן מתאפיינות במודל מסורתי ושמרני יותר של אוצרות. חשוב לנו גם להדגיש ש-Go היא לא תחרות פופולאריות, אלא ניסיון לחשוב איך אנחנו כאוצרות יכולות לפעול באופן דינמי יותר מול הקהילה שבה אנחנו חיות".

ואכן, התוצאה מגוונת מאוד: כיאה לניו יורק, אחת הערים הקוסמופוליטיות ביותר בעולם, ווטסון היא האמנית היחידה בתערוכה שנולדה בארה"ב. ארבעת האמנים הנוספים כוללים את ספרן-הון הישראלית, שמציגה ארבע עבודות מרשימות וגדולות ממדים בטכניקה מעורבת שמשלבת צילום, ציור, בטון ותחרה; אדריאן קולמן, בריטי בן 28 שמצייר ציורים צבעוניים ודמויי-צילומים של רכבות תחתיות ונוף אורבני בצבעי מים; אוליבר ג'פרס, אירי בן 36 שמתפרנס מאיור ספרי ילדים ומציג בתערוכה סדרה של ציורי שמן יפהפיים; והאמנית הדרום-קוריאנית ין ג'י יו (Yeon Ji Yoo), אשר יצרה מעין יער לבן שמורכב מפסלי נייר עדינים וכן קולאז' רב-שכבתי שמשלב משי, חוטים וקנבס. בטקסט קצר שהוצג לצד עבודותיה, יו כתבה כי "אני תמיד שואפת ליצור אווירה או חלל, ולא עבודה שעומדת בפני עצמה. סבתא שלי סבלה במשך שנים רבות מדמנציה, ודרך האמנות שלי אני מנסה להבין איך העולם נראה ונחווה מנקודת מבטו של אדם שהזיכרונות שלו הולכים ודוהים".

לדברי אטקינס וברנשטיין, "הופתענו מהדומיננטיות של הציור – ובעיקר ציור ריאליסטי - בין האמנים שהשתתפו ב'ימים הפתוחים'. באופן טבעי, זה לא בהכרח מייצג את הטרנדים הנוכחיים בעולם האמנות, שיש בו הרבה צילום וטכניקות מעורבות".

Natan Dvir

אבל במובנים אחרים Go בכל זאת מבטאת את רוח הזמן המנשבת בעידן הדיגיטלי: השיחה עם שתי האוצרות חוזרת שוב ושוב אל עקרונות ומושגי מפתח שקשה להימנע מהם בשנים האחרונות – "מעורבות פעילה של הקהל", "דיאלוג במקום מונולוג" ו"אינטראקטיביות". המגמה הזו היא חלק משינוי כללי יותר שעובר על עולם המוזיאונים והגלריות: מצד אחד, תוכניות הכשרה מיוחדות ותארים אקדמיים ב"אוצרות", "מוזיאולוגיה" או "ניהול מוסדות תרבות" צצים כמו פטריות אחרי הגשם ומתיימרים להעניק לאוצרים צעירים ארגז כלים מורכב שנדרש מהם במאה ה-21, מהשכלה רחבה בתולדות האמנות ועד ניהול מדיה דיגיטלית וגיוס כספים באינטרנט. מצד שני, יותר ויותר מודלים כמו Go מבקשים להתרחק מהתפישה השמרנית לפיה האוצר הוא היחיד שיכול לקבוע מהי "אמנות טובה", או מתי אסלה היא יצירה שוברת מוסכמות - ומתי היא רק אסלה.

כדי ליישב את הסתירה בין שתי המגמות הללו, ברנשטיין ואטקינס נקטו גישה של שקיפות מלאה ב-Go: בכניסה לתערוכה ניצב טקסט שמסביר את הרקע לפרויקט של "אוצרות קהילתית" וההיגיון מאחוריו, ולצדו הוצבו מספר מכשירי אייפד שמאפשרים למבקרים להשאיר תגובות וביקורות שהאוצרות ממהרות להגיב להן. כך למשל, לאחר שמבקר אנונימי כתב "זה לא נראה לי הוגן שבחרתם רק חמישה אמנים מתוך העשרה שקיבלו הכי הרבה קולות. אני חושב שכדאי לעשות תערוכה נפרדת גם לחמישה הנוספים", ברנשטיין מיהרה לענות לו "זו אכן היתה בחירה לא פשוטה. כרגע לא תהיה תערוכה נוספת, אבל אנחנו תמיד שמחים לגלות ולסמן לעצמנו כישרונות חדשים בברוקלין".

לדברי ברנשטיין, "כדי לשמור על רלוונטיות אנחנו תמיד מנסים לפתוח כמה שיותר אפשרויות לפרשנות בעבור כל תערוכה. הרעיון הוא לתת לצופים כלים, ולא לכפות עליהם קריאה חד-משמעית. ככל שיש יותר קריאות – אנחנו יודעות שעשינו את העבודה שלנו כמו שצריך".

האם בעקבות ההצלחה Go תהפוך למסורת שנתית?

"אנחנו מקוות, אבל זה לא פשוט", אומרת אטקינס. "אירוע כזה דורש הרבה מאוד משאבים, ואנחנו לא יודעות אם תהיה לנו אפשרות להרים אותו מדי שנה. מצד שני, אנחנו בהחלט מדברות על הצורך להמשיך לפתח את המודל הזה, כי הוא סייע לנו להכיר את הקהילה בברוקלין באופן ששום תערוכה אחרת לא איפשרה לנו עד כה".

נעמי ספרן-הון: מלט ותחרה

הישראלית נעמי ספרן־הון, האמנית הבכירה ביותר המציגה במסגרת התערוכה, מספרת על ההבדלים בין הקהל האמריקאי לישראלי

נעמי ספרן-הון, ילידת חיפה בת 28 שעברה לארה"ב לפני כשמונה שנים, היא האמנית הבכירה ביותר המציגה במסגרת התערוכה הקבוצתית “Go”. בעוד שחלק מהאמנים בתערוכה לא הציגו מעולם באופן מסודר, ספרן-הון מיוצגת על ידי גלריית האמנות הניו-יורקית SLAG, ובימים אלו עבודותיה מוצגות בתערוכות יחיד בגלריה Brandt באמסטרדם וכן ב-JCC בהרטפורד שבקונטיקט. בנוסף, היא הציגה בביאנלה בהרצליה ב-2007 ובחודש הבא היא תציג תערוכת יחיד ביריד האמנות Volta.
"כשנרשמתי לאתר של Go לא חשבתי שאזכה להציג במוזיאון ברוקלין", אומרת ספרן-הון, "אבל מאוד התחברתי לרוח הפרויקט ולרצון לחשוף כמה שיותר אנשים לעשייה אמנותית – כולל כאלו שלא הולכים לאירועי אמנות בדרך כלל. למיטב הבנתי, השאלה העיקרית שהנחתה את Go היא איך להפוך את הצופים מפאסיביים לאקטיביים, ואיך לקשר בין האמנים לקהילה. בסוף השבוע שבו פתחתי את הסטודיו שלי בשכונת קראון הייטס אכן הגיעו משפחות עם ילדים, בכניסה לבניין מישהו פתח דוכן לימונדה מאולתר – ובאופן כללי היתה תחושה חגיגית ומשמחת".
מצד שני, לקהל הרחב אין הכשרה מקצועית שיש לאוצרים. לא הפריעה לך שזו תחרות פופולאריות מול אמנים אחרים?
"למדתי אמנות באוניברסיטת בברנדייס ועשיתי תואר שני באוניברסיטת ייל, כך שבכל שלב בקריירה שלי שפטו אותי. גם היום, כל בקשה למלגה שאני מגישה מתבססת על שיפוט וביקורת, כך שאני לא מקבלת את הטענה שהאלמנטים האלו זרים לעולם הזה".
בניגוד לשאר האמנים בתערוכה, שמציגים יצירות אישיות מאוד, העבודות של ספרן-הון פוליטיות במובהק. שתיים מהעבודות נקראות "נוכחים נפקדים: ואדי סליב", והן מתבססות על צילומים של בתים נטושים בשכונה הערבית ואדי סליב בחיפה. באחת העבודות מוצג קיר מתקלף שמתוכו צצים גושי בטון הנראים כמו רוחות רפאים שמבקשות לפרוץ מתוך הציור, והדבר היחיד העומד בדרכן הוא רצועות התחרה שמאיימות להיקרע.
לדברי ספרן-הון, שסירבה להתגייס לצבא מטעמי מצפון והיתה חתומה על "מכתב השמיניסטים", "מאז שהתחלתי לעשות אמנות אני מתעסקת בחומרים שקשורים לסכסוך. גדלתי בחיפה, ולכן חשוב לי לחקור את ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית שלי. תמיד הייתי פעילה פוליטית, אבל בשלב מסוים התחלתי להבין שהכל קשור: אי אפשר לדבר על האינתיפאדה השנייה בלי לדבר על מה שקרה ב-48', וכאמנית אני לא יכולה לדבר על החוויה הפרטית שלי בלי להתייחס לשורשים ההיסטוריים שלי".
איך התחלת לעבוד עם מלט ותחרה?
"זה תהליך הדרגתי שהתחיל ב-2009, כשלמדתי בייל. עד אז הייתי מצלמת מקומות כמו חומת ההפרדה או מחנות פליטים, ואז הייתי יוצרת ציורים על בסיס התצלומים. אבל הרגשתי שאני רוצה לעבוד עם החומר שמופיע בכל הדימויים הללו: בטון. במקרה היה לי שכן שהיה לו מלט, והתחלתי לעשות ניסויים שבהם השקעתי את המלט בתוך תחרה כדי להפוך את הצילום-ציור לעבודה תלת ממדית".
מצד אחד אלו עבודות מאוד פוליטיות. מצד שני יש בהן משהו מופשט ואוניברסלי. חשוב לך שהמבקרים בתערוכה יבינו את הקונטקסט הפוליטי?
"באופן מעניין, אמריקאים מגיבים לעבודות שלי באופן שונה לגמרי מישראלים: הרבה מבקרים ב'סטודיו הפתוח' אמרו לי שהבטון מעורר בהם אסוציאציות של ריקבון או עובש. בסטודיו עצמו אין שמות לעבודות, ובתערוכה יש שמות – וזה הבדל מהותי. באופן כללי, אני חושבת שהצופים שלי מתחלקים לשניים: צופים שיש להם קשר כלשהו לארץ או לתרבות ישראלית ויכולים לזהות את המקומות ואת הנוף, וצופים שאין להם שום קשר. מצד שני, מספיק לי שאני עובדת בתור הקשר פוליטי שהוא מאוד מובהק וברור מבחינתי. אין לי צורך לכפות אותו על הצופים. כל צופה לוקח את הרגש הזה למקום שלו".
ובכל זאת, עזבת את ישראל לפני שמונה שנים. אין לך רצון להתעסק בחומרים אחרים?
"לא. אני מאמינה בכל לבי שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. אני ישראלית וזו המציאות שעיצבה אותי. לשם אני מתגעגעת ולשם אני כמהה והעבודות נוצרות מהמקום הזה, שהמרחק רק מטעין אותו בעוד רבדים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו