לצלם מהלא־מודע: תערוכת עבודות סוריאליסטיות מאמצע המאה ה-20

עבודות צילום סוריאליסטיות ידועות של בונואל ודאלי, אלואר ומאן ריי, לצד כאלה של יוצרים המזוהים פחות עם התחום, יוצגו בתערוכה “העין העירומה” במכון שפילמן לצילום בת”א

אלי ערמון-אזולאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים4
אלי ערמון-אזולאי

דגש נכבד הושם בישראל על הסוריאליזם ואף הוצגו תערוכות מקיפות בשני המוזיאונים הגדולים - ישראל ות"א - הרבה בזכות , שהיה מקורב לזרם זה ותרם עבודות רבות מאוספו העשיר. אבל התערוכה “העין העירומה” שתיפתח הערב במכון שפילמן לצילום הינה הראשונה בישראל ששמה דגש על הצילום סוריאליסטי: יוצגו בה עשרות עבודות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, השייכות ברובן לאוסף המכון - למעט שמונה עבודות מרכזיות שהושאלו מאוסף הצילום של מוזיאון ישראל בירושלים.

אוצרת התערוכה, ד"ר איה לוריא, מסבירה כי מטרתם היתה להרחיב את התמונה באמצעות בחירה ביוצרים שאינם נמנים עם הסוריאליסטים המובהקים - שאף הם נוכחים בתערוכה. העבודות המוצגות נעשו בשנים הדומיננטיות של הסוריאליזם - שנות ה-30, ה-40 ואף מעט מה-50. "קל לנו לחלק אמנות לפי שנים או מגמות, אך היוצרים עצמם פעלו במרחב שהושפע מכל מיני רעיונות, וכאלה שלא היו חתומים בהכרח על המניפסט הסוריאליסטי ואף השתייכו לתנועות כמו הבאוהוס או הNew Vision, כן נגעו במה שלסוריאליזם היה להציע לצילום", אומרת לוריא.

שם התערוכה, “העין העירומה”, מתייחס לדבריה למושג "העין הפראית" שטבע , שעימת בין מיידיות הראייה הפראית לבין התבונה הבורגנית. "זו הדומיננטיות של הופעת דימוי ‘העין’ ברפרטואר החזותי הסוריאליסטי כביטוי לתשוקה ואלימות, לצד הניסיון לשנות את אופני הראייה ולאפשר תפיסה ישירה ותת־מודעת, המנוגדת לתכנון", מסבירה לוריא.

ברניס אבוט, "ז'אן קוקטו במיטה עם מסכה של אנטיגונה", 1927צילום: ברניס אבוט

החלק הראשון של התערוכה מתמקד במחשבה הסוריאליסטית בצילום, השני עוסק בקולנוע הסוריאליסטי ומוצגים בו סרטיהם של מאן ריי, "כוכב הים", וסרטם של לואיס בונואל וסלבדור דאלי "כלב אנדלוסי", לצד צילומי סטילס מסרטים נוספים מהתקופה. בין הצלמים המוצגים: מאן ריי, דורה מאר, פול אלואר, הנס בלמר, ברניס אבוט, ססיל ביטון, פלורנס הנרי ועוד.

התערוכה מלווה בקטלוג מקיף ובמרכזו מאמרה המפורסם של רוזלין קראוס על צילום סוריאליסטי, שפורסם לראשונה בכתב־העת למחשבה וביקורת “אוקטובר”, וכן מאמרים מאת פרופ' רות רונן, מאת עדינה קמיאן קשדן ומאת איה לוריא עצמה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ