כשלרדי־מייד קראו “הכינותי מראש”

תערוכה מחווה בת”א לבתיה עוזיאל, הכוהנת הגדולה של “עשה זאת בעצמך”, מציגה אותה כאמנית אינדיבידואלית ואף מתריסה

אלי ערמון-אזולאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלי ערמון-אזולאי

„בכיתה ו' היתה בתיה עוזיאל המורה לציור בבית הספר העממי ‘עמישב’, ברמת-גן. בעיני, היא הופיעה כמטאור מבהיק במציאות המשמימה של בית הספר“ כותב דוד גרשטיין בפתח הקטלוג המלווה את התערוכה "הכינותי בדיעבד", שתיפתח הערב בגלריה גרשטיין בת"א (בן יהודה 99). „בעינינו היא הייתה האמנית האולטימטיבית" הוא מוסיף בהמשך הטקסט. אז היתה עוזיאל בת 25, בוגרת טרייה של הסמינר למורים. למעלה מיובל שנים אחרי אותם ימים, יזמו גרשטיין ובתו נעמי תערוכת מחווה (שאצרה נעמי) הגומלת לעוזיאל על תרומתה הגדולה לתרבות הישראלית.

עוזיאל מזוהה יותר מהכל עם צמד המלים "הכינותי מראש" אותו טבעה במסגרת התוכנית הפופולרית "מלאכת יד", ששודרה תחילה ברדיו בשנות ה-60, לאחר מכן בטלוויזיה הלימודית - ואף לוותה בסדרת ספרים תחת שם זה. על אף שלמדה ציור במדרשה למורים לציור וכמו אמנים רבים עבדה לצורכי פרנסה כמורה לציור - היא מעולם לא התקבלה כאמנית מהמניין. בעוד בני דורה, כדוגמת יגאל תומרקין ואיקה בראון, הביאו את בשורת האסמבלאז' מאירופה, עוזיאל נותרה בטריטוריה הביתית ואף הנשית, שהגדירו את יצירתה.

בטקסט הקטלוג הקצר והקולע מנסה נעמי גרשטיין לעמוד על אופייה העקשני והייחודי, לפרש את יצירתה העשירה ואף למקם אותה כדמות משפיעה על דורות של יוצרים. „מצפייה חוזרת בתוכניות מתקבלת תמונה של החיים בארץ באותן שנים, דרך החומרים וההוראות שהיא הציעה", כותבת גרשטיין ומדגישה את האפשרות שהציעה עוזיאל לצופיה, דוברי עברית וערבית גם יחד, ליצור בעצמם ולא לרכוש.

בתיה עוזיאל, "מגירות הזיכרון", 1967 צילום: רן ארדה

מצד שני, היא מספרת, „כאשר החלה בתיה עוזיאל להופיע בטלוויזיה, ביקשו ממנה ברשות השידור להסיר את הטבעות הרבות, התכשיטים והלכה מן הציפורניים המטופחות - אך היא עמדה על כך שתופיע אתם. בהתעקשותה על הסממנים שלימים יהיו מזוהים אתה כל כך, נחשפת האישיות האינדיבידואלית שלה בסוג של התרסה כלפי הממסד הקיבוצי וכלפי האתוס האנטי־בורגני ששלט עד אותה עת בישראל והתבטא כמובן ברשות השידור, השופט העיקרי של הממסד".

בתערוכה יוצגו כ-30 עבודות של עוזיאל, משנות ה-70 ועד עבודות טריות משנה זו שנעשו בטכניקות משתנות. בתערוכה מציגים גם 18 אמנים נוספים, חלקם כאלה שענו לקול קורא שפורסם ואחרים שנעשתה פנייה אליהם. על היצירות שבחרה אומרת גרשטיין, שהן "ביטוי אינדיבידואלי לנפשות יוצרות, ביקורתיות ועירניות שאמנם ספגו בילדותם בלי פילטרים את המנה הממלכתית, אך בגרו לראות ולהצביע על הכשלים החברתיים ועל כאב, באספקטים שונים של החיים“. מרבית האמנים המציגים בתערוכה משתמשים אף הם, כעוזיאל, בחומרים קיימים, פסולת, ויוצרים בעבודת יד. בין המציגים: גיל יפמן ויריב ספיבק, גיא לוגשי, גיל ומוטי, דניאל לנדאו, רוית משלי, ריקי פוך וקרן שפילשר.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ