איתן בוגנים

בהמשך לקו האוצרותי התר אחר קשר ישיר או מרומז עם האמן המנוח יחיאל שמי, תיפתח בשבת בצהריים באטליה שמי בקיבוץ כברי תערוכתו של מיכה בר־עם, “פֶסֶל, פַּסָּל, תמונה, נוף". לצד עבודותיו של שמי באטליה, יציג בר־עם שתי סדרות צילום בשחור־לבן, שיש בהן התייחסות פואטית ואינטימית לצורות פיסוליות ולדיוקנאות של פסלים.

התערוכה חושפת פן פחות מוכר בעבודתו של בר־עם, המגדיר את עצמו כעוסק בכרוניקה של מקום. בר־עם, יליד 1930, צלם השטח, המתעד של המלחמות ושל הרוח הישראלית, פותח צוהר בתערוכה הנוכחית לפרשנות שלו את היחסים שבין האמן ליצירתו ולתפישתו האסתטית. האוצרת סמדר שינדלר מדגישה כי בתערוכה באה לידי ביטוי יכולת ההתבוננות של בר־עם על האדם ועל החיבור הרגיש והאינטימי בין התנועות הפיסיות של האמן ובין הפסל בצילום. “כל אלו מעניקים עומק לצילומים, ולימדו אותי משהו נוסף, משהו אנושי, על המצולמים ועל הצלם”, היא אומרת.

בסדרת הצורות הפיסוליות, בהן צילום פסל של עזרא אוריון במדבר או צילום קצה פסל של יגאל תומרקין, חתר בר־עם לנסח הפשטה המקיימת זיקה עם רישום, ציור ואדריכלות. בסדרת הדיוקנאות, נדמה שהניסיון הוא לדלות תובנות עמוקות יותר מהמפגש בין אמן לעבודתו. בסדרה זו מופיעים גברים־אמנים, כשברקע נמצאת עבודתם - מיתמרת אל על כמו בצילום של יחיאל שמי שפושט ידיו לצדדים בהתאם לצללית פסליו, או נפרשת לכל אורך הפריים כמו ציור הכבשים הענק שעומד מאחורי מנשה קדישמן ונראה כאילו כולא אותו.

מיכה בר-עם, "דב פייגין, עבודה על דגם יד קנדי", 1966צילום: מיכה בר-עם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ