אליזבטה בנאסי בוחנת שקרים ותעתועים

האמנית האיטלקייה אליזבטה בנאסי, המציגה בתל אביב, מתייחסת ביצירתה למוראות המאה ה-20 אך חומקת מעמדה ביקורתית

איתן בוגנים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן בוגנים

"סלע זהוב" הוא שמה של תערוכת היחיד של האמנית האיטלקייה אליזבטה בנאסי המוצגת בימים אלו בגלריה חזי כהן בתל אביב (וולפסון 54). האסטרטגיה של בנאסי, ילידת 1966, נעה בין שיבוש ותרגום מחדש של ארכיונים פרטיים והיסטוריים, כאלו שנשכחו או פוברקו, לבין הסטה של חפצי רדי-מייד הנושאים את אבק הזמן – לטובת בדיקת מהימנותה של ההיסטוריה ובחינת שרירות התודעה והזיכרון של הפרט. בתערוכה הראשונה שלה בארץ מציגה בנאסי עבודת הצבה חדשה הכוללת שלושה זוגות אופניים משומשים הנושאים פנסים קטנים שמאירים כתובות על קירות הגלריה. “Nothing to fear but fear” ו”keep the pope off the moon” הן שתיים מהחותמות המוטבעות על הקיר, זכר ליצר המהפכני של שנות ה-60-70 שהתגלם בדמות סיכות קטנות ועגולות על דש הבגד. על הקיר ממול תלוי וילון גדול, מתוח על מסגרת, ובתחתיתו צילום קטן ממדים של אותו וילון, מואר בתאורת רחוב חשוכה. בצד על הרצפה יושבת טלוויזיה מהדור הישן שמשדרת רעש לבן. "הטלוויזיה היא כמו סלע, אבן מהרחוב שנכנסה לגלריה, מכשיר שאמור להעביר מידע וכיום הוא משדר בעיקר דיסאינפורמציה, בייחוד אחרי שברלוסקוני ריסק את התקשורת", אומרת האמנית.

בהמשך התערוכה תלויות שתי עבודות של בנאסי מתוך הפרויקט המתמשך שלה שבו היא אוספת תצלומי ארכיון וחושפת את הצד האחורי שלהם. "אלו דברים שנשכחו, דימויים שהם לא שקריים אבל שיש בהם משהו מהבדיה”, היא מבהירה. “זה מייצר רפלקציה על מהי ההיסטוריה ואיך היא נבנתה”. למעט הווילון שהובא מאיטליה, את האופניים והטלוויזיה מצאה בנאסי ברחובות תל אביב. האובייקטים וצילומי הארכיון אינם מסבירי פנים. הם אטומים, עיוורים, לא מאפשרים לראות דרכם, כדי לחשוף את הצד האחורי שלהם "וכדי שהצופה ואני נוכל לראות משהו בפעם השנייה, לראותו שוב. הרעיון הוא להסתכל על הדברים שמסביבנו ולנסות להראות משהו חדש לגבי זה שמוסתר”, מסבירה בנאסי.

אליזבטה בנאסי, “Ferragosto” (פרט), 2013

בין אם התיווך של בנאסי מתרגם לצורה לירית או תיעודית, הרעות החולות של המאה ה-20 ודמויות משמעותיות בה נוכחות בכל עבודותיה: המחאה לזכויות האזרח בארצות הברית, סטאלין, מלחמת וייטנאם, היטלר, הקו-קלוס-קלאן, רצח אלדו מורו, פאזוליני ועוד. בין אם זה שולחן ישיבות שרועד בעוצמה, מפיל מעליו פולדרים צבעונים ומחביא בתוכו ארגזי תחמושת, או אנטנה בגובה של 11 מטר שמשדרת בקוד מורס את השאלה "מה ניתן לעשות?”, בנאסי מקפידה לשמור על ריחוק פואטי ואירוני מהמטענים ההיסטוריים כדי להדגים מרחב של אפשרויות שדימוי כלשהו יכול לייצג ולייצר.

בנאסי מתעקשת לא להיתפש כביקורתית, אפילו אל מול הפרויקט הגדול שהיא מציגה בימים אלה כאחת מנציגות איטליה בביאנלה בוונציה. “The Dry Salvages” הוא מיצב ענק המורכב מ-10,000 לבנים מחימר איטלקי שנלקח מאזור שספג שיטפון קטסטרופלי ב-1951. על כל אחת מהלבנים מוטבע השם הקטלוגי שניתן לכל אחת מחתיכות הזבל שמרחפות סביב כדור הארץ. ”פחות עניין אותי לדבר על זיהום הסביבה בחלל ויותר על עצם המיון הכמעט בלתי אפשרי של הזבל שצף בחלל”, מדגישה בנאסי. "ברור שישנו האלמנט הגיאו-פוליטי, אבל צורת החשיבה או המיון היא שמעסיקה אותי. זה מין ארכיון שלא קיים, שכביכול מדבר על העתיד אבל נמצא כבר בעבר”. לצד ההימנעות שלה מנקיטת עמדה חד משמעית, היא גם מסרבת להיענות להגדרתה כאמנית קונצפטואלית. “אני לא אוהבת הגדרות בכלל, ובפרט את זו שמדברת עלי כאמנית קונצפטואלית, למרות שיש בה מין האמת. אני אומרת רק דברים טיפשיים, אז העבודה מדברת בשבילי. או כמו שנהוג לומר, העבודה מדברת בעד עצמה. כשאנדי וורהול היה רואה תערוכה כל מה שהוא היה אומר היה ‘וואו’”.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ