בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיהו האיש הראוי להיות מנהיג?

תערוכה חדשה בירושלים, "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך", עוסקת בשפל אליו הידרדר מוסד המנהיגות. בתל אביב הצלם מיכה קירשנר מעלה תערוכה על ניצול הגוף הנשי

תגובות

השפל אליו הדרדר מוסד המנהיגות הוא נושא התערוכה "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך", שתיפתח הערב (חמישי, 12.06) במוזיאון על התפר בירושלים (חיל הנדסה 4). המוזיאון הירושלמי, הנושא גם את כותרת המשנה: "מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית", יעמיד למבחן את שלטונם רווי ההוללות, השחיתות ופולחן האישיות של מנהיגים מרחבי העולם באמצעות מקבץ עבודות מהארץ והעולם.

עיתוי התערוכה, שהקמתה החלה לפני כחצי שנה במקביל לשערוריית משפט "הולילנד", הוא לא מקרי. רפי אתגר, אוצר התערוכה, מבהיר שהרלבנטיות של התערוכה הנוכחית, כמו של שאר התערוכות הקודמות שהוצגו במוזיאון על התפר, היא ללא ספק חשובה ומכרעת. "החיבור בין הפוליטי לחברתי והעכשווי הוא די קריטי כי תמיד ניסינו, לא ברמה של מדיה שבאה להבהיר את המציאות כפי שהיא, אלא להתייחס למציאות של הכאן ועכשיו, לייצר מסרים שקשורים למציאות היומיומית שלנו".

גם שם התערוכה, "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך", הפסוק הפותח את משל יותם מספר שופטים והבא להתריע על הסכנה שבהמלכתו של האדם הלא נכון, מכריז על הדיון אותו מנסה התערוכה לעורר - דמותו של המנהיג והחברה הבוחרת בו, וליתר דיוק, על אופני המבט הביקורתי של היחסים המורכבים שבין המנהיגים למונהגים. משל יותם, לדידו של אתגר, הוא המניפסט האנרכיסטי הראשון במקרא, ואחד הטקסטים הקדומים המתארים את השאיפה המתמדת באדם לאמץ לעצמו אב קדום ומנהיג כריזמטי. אולם מיהו האיש הראוי להיות מנהיג, ומה מניע אנשים להיות מנהיגים? "התערוכה מנסה לבחון את הפסיכולוגיה של המונהגים, את סיבות המשיכה והקסם, ומנגד את הביקורת והאכזבה שלהם, ולהתחקות אחר הצורך הטבוע באדם לבקש לעצמו מנהיגים", כותב אתגר במאמר התערוכה ומציין שלטובתה נבחרו אמנים אקטיביסטים מרחבי העולם אשר עשייתם יוצאת מגבולות הסטודיו אל הרחוב כדי להביע מחאה כנגד המשטרים בארצותיהם.

האמן הספרדי, סנטייגו סיארה למשל, המרבה להתייחס בעבודתו הפרובוקטיבית לאלימות שהמערכות הפוליטיות והכלכליות כופות על האדם, יציג את עבודת הוידאו "האחראים" מ-2012. בעבודה זו ארגן האמן שיירה של שבע מכוניות שחורות מדגם מרצדס, שעליהן הציב דיוקנאות מונומנטליים של המלך חואן קרלוס הראשון ושל ששת ראשי הממשלה של ספרד הדמוקרטית. התהלוכה, העושה את דרכה לאורך הגראן וויה של מדריד, לוותה בפס קול של שיר שאומץ על ידי תנועות עממיות ברחבי העולם, והושמע תכופות בזמן מלחמת האזרחים בספרד.

הדיוקנאות ההפוכים, שצוירו בידי חורחה גאלינדו, שותפו של סיירה בעבודה זו, "מבטאים את ההתפכחות ממדיניות הממשלה ומתוכניותיה, את זעם העם על הסבל שנגרם מהמשבר הכלכלי ואת אכזבתם ממה שלא התרחש ב-40 השנים של שלטון דמוקרטי בספרד", כותב אתג. עוד הוא מוסיף שהפרויקט נוצר במקביל לקיומה של מחלוקת ציבורית סביב הזמנה ממשלתית ליצירת דיוקן יקר של ראש הממשלה, שרבים ראו בה הוצאה גדולה ומיותרת לנוכח המשבר הכלכלי שפקד את ספרד.

באדיבות גלריה a/poli

עבודה חתרנית נוספת היא של האמן האיראני רמין הריזדה המתגורר בדובאי לאחר שנרדף על ידי הצנזורה של המשטר האיראני. הריזדה משלב את דיוקנו בתוך יצירותיו, מכוסה בצ'אדור וחושף את המתבונן אל חלקי גופו הערומים, מתריס כנגד הכפייה בחוק להסתרת הגוף. הריזדה קורע לגזרים את ההיסטוריה של איראן וכותב אותה מחדש בקולאז'ים הגדולים שלו, בהם נראים למשל, השאה ואשתו חיים חיי מותרות לצד מציאות קודרת מתקופת המהפכה.

גם צמד האמנים פטר קנארד וקאט פיליפס לא בוחל באמצעים. השניים משתמשים בעבודתם ככלי ביקורתי המתחבר לתנועות בינלאומיות לשינוי: "איננו רואים את העבודה כנפרדת מזו הנעשית על ידי תנועות חברתיות אחרות, המתמודדות עם מערכות פוליטיות וכלכליות ממוסדות. אנחנו רואים בעבודתנו זרוע חזותית של המחאה. אנחנו רוצים שאנשים ישתמשו בה כפעולה אקטיביסטית, ולא רק יתלו את התמונות על הקיר ויתבוננו בהן", הם כותבים. בעבודתם נראה טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מצלם את עצמו כשמאחוריו מתרחש פיצוץ עז.

זכות הצעקה

ניצול הגוף הנשי, הפיכת האשה לאובייקט המוצג לראווה ונלעגות הגבר, הם מוקד התערוכה "Stigmata.com" של הצלם הוותיק מיכה קירשנר, שתיפתח ביום חמישי בערב (12.6) בגלריה ע"ש ריקליס — מוזיאון פרטי פרסלר בתל אביב (וולפסון 54). קירשנר, העובד גם כצלם עיתונות ואופנה כבר ארבעה עשורים, יציג בתערוכה סדרה של צילומים מעובדים המייצגים מבחינתו סטראוטיפים נשיים מובהקים, וכנגדם סדרה של דיוקנאות מבוימים ובהם שלושה בהם מופיע קירשנר עצמו כשהוא בעל "מיניות לא ברורה ולא מנוסחת עד הסוף, דו משמעית במידה רבה", לדבריו. 

את הדימויים ליקט קירשנר מהרשת, בעיקר מאתרי סקס, שם גוף האשה הוא מוצר צריכה ותו לא. קירשנר מטפל בדימויים שהוא מנכס מהאינטרנט באופנים שונים: הוא מגדיל, מפרק, מפורר, משלב שורת טקסט אירונית, מעלים חלקים מסוימים ומעצים אחרים. אותם דימויים עוברים "תהליך מטמורפוזי שמעניק פרשנות ומשמעות חדשה, ומאפשר לדימוי שנוצר להתכחש לכוונת המקור", לדברי אוצרת התערוכה דניאלה טלמור. הדיוקנאות המבוימים לעומת זאת, חושפים גבריות נשית מוקצנת, נלעגת ופגיעה, ומשמשים כמהלך משבש הבא לסתור את העקרון הכוללני של דימויי הנשים. 

מיכה קירשנר

קירשנר, הידוע בצילומי הדיוקנאות שלו, מספר כי כאשר הוא מצלם דיוקן הוא מתעניין בעיקר במבע הפנימי ובאיכות של הדמות. לדבריו "לצלם אדם זה לצלם מישהו שבפוטנציה צועק עליך בחזרה". התוכן האלים שמבעבע ברקע המקור של הצילומים והעיבוד האגרסיבי לעיתים של קירשנר את הדימויים, עומדים בסתירה לכאורה אל מול הקלילות והצבעוניות הרוויה המשתקפת מהצילומים שבתערוכה. אותו עולם הנושא עמו מסרים פמיניסטיים נחרצים, מתגלם במקביל גם "כמציאות המופיעה כמרחב של יצרים אפלים המשמשים לניצול הגוף הנשי ולהפיכת האשה לאובייקט שימושי, חפץ המוצג לראווה, מוצר המושלך לאחר השימוש", לדברי טלמור. 

לדידה של האוצרת, החיכוך והמתח בין שתי העמדות, המיזוג הפרדוקסלי בין האסתטי למזעזע, "לא מרכך אף אחת מהן אלא רק מלמד על חוסר האפשרות למזג בין המשיכה לדחייה". באחת מהעבודות למשל, נראה דיוקן של בובת מין מושחרת עיניים, ועליה מתנוססת הכתובת השיווקית שלה. בעבודה אחרת מופיעה בובה מתנפחת השכובה לרוחב כר דשא ירוק, ועליה מודפסת הכתובת של הקישור לסרט הפורנו שבו נולד הדימוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו