הגר מיטלפונקט: עישון פסיבי אגרסיבי

בתערוכה "פרכוס" משווה הגר מיטלפונקט בין מצב בנה האוטיסט ובין מציאות הכיבוש, אותה היא מציגה בלוחות קרמיים שהונחו בעשן מדורות מצמיגי הפגנות בכפר הפלסטיני קדום, ובכך יוצרת מסחטה רגשית מקוממת. צפיה דגני, לעומת זאת, בתערוכה "נהר כבר", הופכת את המקום מתוכו היא פועלת לקוסמוס שלם

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גליה יהב

התערוכה "פרכוס" של הגר מיטלפונקט כוללת מיצב מלוחות קרמיים מצוירים, וידאו וסאונד. הלוחות, חלקם עשויים כיחידות בודדות וחלקם מצטרפים זה לזה ליצירת דימוי המורכב מכמה אריחים, שרופים לא רק בתנור כי אם מעושנים בפיח, לאחר שהונחו בתוך עשן מדורות מצמיגי הפגנות בימי שישי בכפר הפלסטיני קדום. על חלק מהאריחים מצויר דיוקן בנה, חלקם מצטרפים לפסיפס שעליו מצויר דימוי עץ שקדייה עתיר עלים. השקדייה הזו חוזרת גם בעבודת וידאו המוצבת בחלל, כפי שצולמה באחד מימי פברואר בכפר, עשן מיתמר מאחוריה ומאיים לכסות עליה כענן רע, פריחתה מחפה על המתרחש תחתיה, מעין שחור ולבן בצבע. המתח בין השקדייה הפורחת לאלימות שבהפגנה ובפיזורה הוא גם המתח בין הנייח למתרוצץ ולמתפזר, בין המניב לעקר, בין אביביות לחשרת עננים.

בקטע וידאו נוסף שוב נראה עשן שחור מתערבל מעל נוף כפרי, המצלמה המתקרבת למוקד מגלה צמיגים שהובערו ואז מתחילה להתרוצץ, ליפול, לרעוד. זו מצלמת הכתף בעת התחמקות מירי רימוני גז ושאר תחמושת, בעיצומה של הפגנה. צעקות ומטחי אש. התחבאות בפינה שניתן לראות ממנה רק קיר בטון ומעליו קונצרטינת תיל, צילום התרוצצות ובריחה. ב"יומן שריפות עישון" שניהלה מיטלפונקט תוך תהליך העבודה היא כותבת: "בעיתון של יום שישי קראתי על מותו של זקן ערבי בן 85 מקדום, שנחנק מרימון גז שנורה לתוך ביתו ביום של הפגנות. פתחתי אינטרנט וקראתי על קדום, על קדומים, והחלטתי לעשן את הלוח הבא שלי בקדום. קראתי שהמאבק נסוב על כביש ההגעה לכיוון שכם, שנחסם למעבר הפלסטינים במפגש עם קדומים המתרחבת. בג"ץ קבע שיש לפתוח את הכביש, אך לצבא חוקים משלו. חשבתי להגיע אולי דווקא מתוך קדומים, אולי מוקדם בבוקר, להכיר את המקום, אולי להניח לוח לעישון כבר בערמת הצמיגים אם תהיה".

מתוך התערוכה "פרכוס". המטאפורה הפוליטית תקועהצילום: אילן עמיחי

באמצע החלל תלוי זוג אוזניות ובהן נשמע קול בוכה, מתחנן, נאנח, כמעט לא אנושי, ממלמל " לא, לא" באופן קורע לב. נדמה שזוהי זעקתו של מפגין שנורה, אולי אפילו קולותיו האחרונים של גוסס. אבל זהו בנה של האמנית, שהוקלט "כמחווה המגשרת בין הווייתה של מיטלפונקט כאם לאיתמר, בנה האוטיסט, הלוקה באפילפסיה קשה, לבין מציאות רחבה יותר, מטלטלת ומושתקת המתרחשת במרחק דקות מאיתנו", כלשון האוצרת שלומית באומן.

מה פשר המחווה? האם אפשר לגשר בין חווית האמהוּת של האמנית לבין מציאות הכיבוש, ואיך? האם ההשוואה הנוצרת כאן בין היא בין מצב פוליטי מזוויע לבין מחלה ולקות בלתי הפיכים? מי באנלוגיה הזו בתפקיד האוטיסט המפרכס – הילד שאובחן ככזה, אמו המתרוצצת בשטחים עם אריחי קרמיקה לשרפה, הפלסטינים המפגינים שצמיגיהם הבוערים הפכו לתשמיש אמנותי, המתנחלים, ישראל הרשמית או הצופה בתערוכה? והנה התשובה - "למרות שניסיונות עישון הלוחות הקרמיים כמעט תמיד אינם צולחים", כותבת באומן, "עצם הניסיון מהווה בחינה של ההוויה היום־יומית המעוותת, ומפגיש בינה, בין האוטיזם הקולקטיבי בו אנו לוקים ובין שגרת החיים הפרטית". מיטלפונקט בעצם מטיחה בפסיביות אגרסיבית בצופה את מצבו של בנה כעלבון קולקטיבי. אבל המטפורה הפוליטית תקועה, והמסחטה הרגשית הפורטת על סנטימנט הבן החולה פשוט מקוממת. הבעיה בתובענות הרגשית המוטלת לפתחו של הצופה שהושווה על ידי האמנית ללוקה באוטיזם, היא שאין באמת כל קשר בין מצבו של בנה לשטחים, אין באמת זיקה בין המציאות הפרטית שלה לבין "המציאות הרחבה יותר" כפי שקראה באומן לכיבוש. מחוות הגישור מאולצת, כפויה על שני דברים מנותקים ומשוללי יחס מטפורי או אחר ביניהם, מלבד עדותה של מיטלפונקט לסבל בשני עניינים שונים בתכלית. שניהם אמנם רכיבים בנתוני חייה, אבל אין בכך דבק מאחד, המשליך מעניין אחד על משנהו. להפך, דווקא חוסר הקשר והצורך לתמרן מעשית ורגשית ביניהם הוא המייסר.

בניצול חרחוריו וזעקותיו הבלתי נשלטות של הבן חסר האונים לצרכיה האמנותיים־הפוליטיים, מיטלפונקט משתמשת בקולו באופן פורמלי כדי לזעוק את זעקתה היא, ועל הדרך הופכת אותו למטפורה. כך גם כשהיא מגיעה להפגנות כדי להשתמש בהבערות הצמיגים לצרכיה האמנותיים־פרטיים.

הגישה ההפוכה

לעומתה, צפיה דגני, בתערוכת היחיד הראשונה שלה ״נהר כבר״ המוצגת בגלריה של התחנה המרכזית החדשה, נוקטת גישה הפוכה של תפעול הקהל. בווידאו ״קו 4״ שנעשה בשיתוף נהג מונית השירות עצמון אליאס. דגני מצלמת אותו מציע לנוסעים כל מיני חפצים במקום עודף. רובם מסרבים. נוצרת סיטואציה קומית בה הטקס המוכר של העברת הכסף בין ידי הנוסעים לאחור עובר המרה פשוטה. הם מגלגלים ביניהם תפוחי אדמה, משחת נעליים, אקדח מים, סוכריות ושאר חפצים זולים במקום מטבעות. הנהג מנסה לברר עם אחד מרוכלי הרחוב באזור כמה הוא נוהג לגבות עבור שעון מעורר קטן. הרוכל מציע לו עסקת בארטר שאי אפשר לסרב לה – החלפת שעון קטן מתקתק בשעון גדול מקולקל.

לנוסע שנתן לו שטר של חמישים שקל הוא אומר "קח ארבעים וקולה", רוב הנוסעים מסרבים לקבל שווה ערך ולא כסף, לא מוכנים "להעביר את זה הלאה" ולקיים כלכלת סחורות. לכאורה, יש משהו דומה בתרגיל הזה על חשבונם של נוסעי מונית השירות, אבל ההבדל רב – אנחנו רואים את הנוסעים עומדים על זכותם לחליפין לפי רצונם. גם בצילום "אביב" משתמשת דגני בעוברי אורח, חברים, עובדי האזור ואביזרי תפאורה שנקנו או הושאלו בתחנה לצורך העמדה קומית. היא יוצרת מחווה מצולמת אד־הוק לציור "פרימוורה" של בוטיצ'לי מ-1482. התוצאה סינתטית ומגוחכת. דשא סינתטי נפרש על הרצפה, כמה פרחי פלסטיק פוזרו ובובת תינוק הוצמדה לעמוד הבניין כמרחפת מעל הסצנה בתפקיד קופידון. ונוס הממוקמת במרכז נמצאת בהריון מתקדם, שלוש הגרציות לבושות בשמלות אתניות הנמכרות במתחם התחנה, מרקוריוס משמאל עטוי סדין אדום וחרב פלסטיק ומצביע כלפי מעלה, זמפיר מלא הזימה מימין עטוף שמיכת פיקה שמחוזקת למותניו במסקינטייפ.

העבודה "אביב". מחווה סינתטית ל"פרימוורה" של בוטיצ'ליצילום: צפיה דגני / עיבוד

בסדרה "פיסול" יצרה דגני פיסול־מיועד־לצילום־קולקטיבי־בהמשכים. היא מתעדת אובייקטים מוזרים שיצרה, לאחר מכן מוסרת אותם לאמנים־קולגות, ביניהם חיה רוקין, הילי גרינפלד, דוד גיבס, מיה אלרן, וכל אחד מהם ממשיך את הפסל, משנה אותו, מוסיף או גורע. כל שלב מתועד כך שנוצר מעין תיעוד שרשרת של השתנות האובייקט, שלבי המטמורפוזה עד אובדן הצורה והחומר התחיליים.

עניין המטמורפוזה בהרף עין או בקלות חוזר גם בווידאו "ללא כותרת (פרח)" בו תיעדה דגני נייר טואלט מקופל וגזור בצורת פרח כמו שנהוג לתעד תהליכי נביטה, צמיחה, לבלוב וכמישה בסרטי טבע: באופן מואץ, ההופך יום ולילה, עונות ואקלימים - לעניין של דקות ספורות. דפי נייר הטואלט המעוצבים כעלי כותרת נרטבים, מתקמטים, מתלכלכים באדמה, הופכים סמרטוטיים וחוזר חלילה. "אלה עבודות צילום, וידאו ומיצב, המציעות מבט פנימי לתחנה, להווה המתמשך, המעגלי, הנוכח בה", כותב האוצר דורון פורמן. וזה ההבדל העיקרי בין שתי התערוכות – האחת מנסה לחבר שני עולמות לאחד אך מצמצמת את שניהם, ואילו השנייה הופכת את המקום מתוכו היא פועלת לקוסמוס שלם.

בשתי התערוכות יש ניסיון להפעלת הקהל. באחת זהו ניסיון תפעול רגשי ובשנייה הפעלה בפועל - הדגמת משחק תפקידים, העמדה תיאטרלית או משחק בכלכלה אלטרנטיבית של קהילה ארעית אנונימית. בשתיהן יש גם היתפשות יתרה לנתונים מוקדמים, לתנאי היצירה או לעקרונות שמבנים פעולה, מבלי לפתח את אלה מספיק, כאילו בעצם קיומם (שרפת קרמיקה בעשן צמיגים בוערים בשטחים, פעולה בתוך ומתוך התחנה המרכזית החדשה) כבר מגולמת אמירה אמנותית חזקה מספיק. בשתי התערוכות ההסתמכות־היקסמות מתנאי המקום מצויה בעוכרי הממד הביקורתי.

הגר מיטלפונקט. "פרכוס". אוצרת: שלומית באומן, בית בנימיני, העמל 17 תל אביב, שעות פתיחה: שני־חמישי: 19:00-11:00, שישי ושבת: 14:00-11:00. עד 5.7

צפיה דגני ״נהר כבר״. שעות פתיחה: רביעי וחמישי: 19:00-16:00, שישי: 13:00-10:00, ניתן לתאם שעות ביקור נוספות בטלפון 0545499742, הגלריה של התחנה המרכזית, קומה 5, שער 44, תל אביב. עד 29.7

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ