אמנים מנסים ללכוד את השקיעה המפעימה ביותר

התערוכה הקבוצתית "היעלמות האור / שקיעה", שתיפתח הערב בתל אביב ותכלול צילומי אמנים לצד תמונות מהאינסטגרם, תציג מגוון מבטים קסומים על השמש

איתן בוגנים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתן בוגנים

השקיעה, אותה עדות אילמת למאבק שבין האור לחושך, היא מוקד התערוכה הקבוצתית "היעלמות האור / שקיעה" אשר תיפתח הערב בבית האמנים בתל אביב (אלחריזי 9). על אף העובדה שייצוגי השקיעה המרובים הפכו זה מכבר למראות קיטשיים ובנאלים, בחרה אוצרת התערוכה, האמנית ענת גורל־רורברגר, להתמקד בקסם ובאופוריה שהשקיעה טומנת בחובה ולקבץ מגוון של מקרים על מנת לבחון את הרלוונטיות וההשלכות של תופעת הטבע.

לצד צילומי שקיעה של אמנים מהסצנה המקומית, כמו אנה ים, חנה סהר, דוד עדיקא ועוד, החליטה האוצרת לתת במה גם לצלמי אינסטגרם נבחרים וחובבים מרחבי הרשת, משום התוקף המחודש שהאינטרנט מעניק לאור שברקיע ולדביקות שהוא מעורר בצופים בו. בהנחה שהשקיעה היא אכן מעין טפט של יופי מוסכם, אזי הערבוב בתערוכה של צילום מקצועני וחובבני בעידן הרשתות החברתיות, אמור לבטל לחלוטין את ההיררכיה והמעמד של הצילום הגבוה אל מול זה הנמוך לכאורה.

"אין פה מנצחים. כולם פוערים עיניים מול השקיעה, מביטים אל מול השמש במבט ישיר, מצקצקים קלות ומקליקים." מספרת האוצרת. לדידה של גורל־רורברגר, הרשת היא שעוררה מחדש את הבעייתיות הסכרינית שבצילומי האור הגווע. הקלות והזמינות שהרשת מאפשרת, שלל האפקטים המיידים שהיא מחוללת, והטכנולוגיה שהיא מקדמת (בחלק מהמצלמות החדשות קיים כפתור ייעודי לצילומי שקיעה) — נועדו בראש ובראשונה להגביר ולהעצים את ההשתאות וללכוד את השקיעה המפעימה ביותר. "כולם מחפשים את טביעת היד האישית בבואם לתעד את אירוע ההסתלקות היומי של השמש. מהי בעצם השקיעה האולטימטיבית, יש בכלל כזו, או שכל השקיעות הן פרי דמיון קודח?", שואלת גורל־רורברגר. ובמילים אחרות, התערוכה מציעה לא שקיעה אחת אולטימטיבית, אלא מגוון מבטים קסומים על השמש — כאלו המעניקים עוגן של חום, ביטחון ותקווה, אחרים המדגישים את אי הוודאות הקיומית שבאור המציאות הממשית היוקדת, וכאלו המבטאים את החרדה מפוטנציאל הרוע של החמה, מהמוות שהשקיעה מבשרת.

ללא כותרת, 2008צילום: אבירם ולדמן

בכל מקרה, מציינת האוצרת שאירוע היעלמות האור, בו נקברת השמש תוך פיזור קרניים אחרונות, ימשיך להעסיק אותנו תמיד. "כשאנחנו מביטים ללא חשש אל תוך כדור השמש, אנו חווים סוג של אופוריה. התחברות אל הקוסמוס. התנתקות רגעית מהממשי, והפלגה לתחומי המטפיזיקה והחלום. לרוב נשלפת גם מצלמה, שהרי זהו סוג של קסם שאיננו עומדים בפניו. מופע ייחודי של אור וחושך שאיננו שבעים ממנו. איננו יכולים שלא לתעד שקיעות, זוהי אובססיה שתמשיך לחזור על עצמה, מעין טקס יומי, שדרכו אנחנו מאשרים לעצמנו שאחרי חשכת הלילה אכן תזרח עוד שמש, ותאפשר לנו להתחיל הכל מחדש".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ