בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עבודות וידיאו שמנסות לספר סיפור

מיצבי הווידיאו שיוצגו בתערוכה הקבוצתית "שעת סיפור / היה או לא היה" בביתן הלנה רובינשטיין מהווים גרסה עכשווית של מה שהיה פעם נחלתם של מספרי סיפורים

תגובות

שבעה מיצבי וידאו יוצגו בתערוכה הקבוצתית "שעת סיפור / היה או לא היה" שתיפתח מחר (חמישי, 17.7) ב-20:00 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו (תרס"ט 6) בתל אביב. להוציא את סרטה של האמנית הפינית איה־ליסה אטילה, "הבשורה" שהופק ב-2010, ששת העבודות האחרות צולמו כולן במהלך השנה האחרונה. מכיוון שהאורך הממוצע של כל אחד ממיצבי הוידיאו המוצגים בתערוכה הוא כרבע שעה, חולק הביתן לשבע תחנות חשוכות המאפשרות נוחות מסוימת אל מול התובענות של הסרטים הקצרים (משך הזמן המצטבר של כלל הסרטים הוא 132 דקות).

"שעת סיפור / היה או לא היה" מנסה מצד אחד לפרוש סדרה של עבודות וידיאו המתנהלות כגרסה עכשווית של מה שהיה פעם נחלתם של מספרי סיפורים, ומאידך מתעקשת גם על חוסר הוודאות והבלבול שהעבודות מייצרות. בכל הסרטים שבתערוכה משתרך לו, באופני פעולה שונים, ציר נרטיבי מובהק הבא לספר סיפור כלשהו שהיה או שלא היה.

ההשקעה מאחורי הפקת הסיפור נמצאת לעתים ביחס הפוך למידת האמת שבו. אולם לדברי רותי דירקטור, אוצרת התערוכה, דבר וודאי עולה מכל המקרים: "כאשר אמנים מספרים סיפור הם אינם מספרים אותו כפשוטו. הם עושים שימוש במבנה הסיפורי רק על מנת לפרקו מבפנים. הם מקלפים אותו בשיטתיות ממאפייניו — הסיפור אינו לינארי, הנסתר רב על הנגלה, המניפולציה מרימה ראש".

בסרט "עייפות גדולה" של האמנית הצרפתייה קאמי אנרו למשל, מתואר סיפור הבריאה בקצב מהיר במיוחד ובחלונות רבים שמופיעים על המסך. המידע החזותי והמילולי באשר לגרסאות השונות של היווצרות היקום, חולף בסרטה של אנרו באופן שאינו מאפשר לצופה ההלום להתעכב על מהימנותו. גם אצל האמנית הישראלית יעל ברתנא וסרטה "התופת", נוצר קושי להבחין בין אמת ובדיה. סרטה של ברתנא מביא את סיפור הקמתו וקריסתו של בית המקדש השלישי בסאו פאולו שבברזיל, וכמו בעבודותיה הקודמות, גם בסרט הנוכחי נוצר פער בין האסתטיקה מלאת הפאתוס, השכנוע והחשיבות העצמית לבין המניפולציה על ההיסטוריה.

סיימון פוג'יווארה, האמן האנגלי, מנסה בסרטו "פייטה בסטודיו (תסביך קינג קונג)" לשחזר, בפורמט של ראיון שהוא מנהל עם עצמו, צילום אבוד שזכור לו מילדותו בו מופיעה אמו לבושה בביקיני, בזרועותיו של חבר לבנוני. "האמן מנסה להעמיד מחדש את הצילום, תוך חיפוש אחר הדוגמנים המתאימים, ונשאב אגב כך לחקר שכבות עמוקות יותר — פוליטיות, מיניות, גזעניות, יחסי מערב־מזרח — העולות מן הצילום", כותבת דירקטור.

גרסה נוספת שעוסקת במעמד ומהות הזיכרון, היא של טליה הופמן וסרטה "גויאבה" המורכב משוט אחד בו בחור (שחקן ערבי) ובחורה (שחקנית ישראלית) הולכים לאורך שביל בנוף הררי שליד כפר מנדא בגליל. הם מדברים על זיכרון ועל שכחה, "והדיאלוג ביניהם מתנהל כך שאין לדעת בבירור האם הם מתייחסים לזיכרון אהבתם הפרטית או לזיכרון לאומי רחב. הדרך המשותפת של השניים לאורך השביל מתנהלת, למעשה, כמאבק על שימור הזיכרון — מי זוכר ומי מספר, כיצד ולשם מה", מבהירה דירקטור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו