דיוקן האמן כאיש שעובד בסטודיו

התערוכה הקבוצתית "האמן והסטודיו" במוזיאון ישראל תבחן כיצד אמנים בתקופות שונות ראו את עצמם ואת תהליכי היצירה. בין המציגים: רמברנדט, רובנס, פיקאסו, דגה ואריכא

איתן בוגנים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן בוגנים

האופנים שבהם אמנים מתקופת הרנסנס ועד ימינו ראו את חייהם, את סביבות עבודתם ואת תהליכי היצירה שלהם יעמדו במוקד התערוכה הקבוצתית "האמן והסטודיו", שתיפתח מחרתיים (שישי) בצהריים במוזיאון ישראל בירושלים (שדרות רופין 11). 41 עבודות ציור, פיסול, הדפס וצילום, כשרובן הן ציורים מהמאה ה–20, ינסו לפרוט את עולמו הפנימי של האמן דרך דיוקנאות עצמיים וציורים של חברים, של סטודיות ואף של חללי תצוגה. לצד אמני המאה ה–20 כגון דגה, פיקאסו, בראסי וליברמן מוצגות בתערוכה עבודות מתקופת הרנסנס והבארוק משל רובנס, רמברנדט, אנטוני ון־דייק ואחרים, ובנוסף גם כמה אמנים ישראלים שעסקו בדמותם שלהם כמו עופר ללוש, דוד וקשטיין, דוד גינתון ואביגדור אריכא.

אוצרת התערוכה, שלומית שטיינברג, חוקרת בתחום תולדות האמנות, מספרת ש"האמן והסטודיו" לוקחת צעד אחד אחורה ומתרחקת מהמציאות הבוערת שלנו. "אמנות עכשווית הרבה יותר מעורבת במה שקורה בעולם וברוח הזמן, ולראיה התערוכה הסמוכה 'אי שקט'. אני רוצה לחזור לשקט של הסטודיו, להתבונן בטיפוס האמן ולשאול מיהו ומה מטריד אותו”, היא אומרת.

אנטוני ון־דייק, "דיוקן אמן התחריט פאולוס פונטיוס", המחצית הראשונה של המאה ה–17. מתנה לזכר מדלן וז'וזף נאש, פריז צילום: דייוויד האריס / מוזיאון ישראל , ירושלים

לאור חידושי הטכנולוגיה וגלגולי השנים, העבודות שבתערוכה גם משקפות את השינויים שחלו במעמד ובתדמית של האמנים — הן בעיני עצמם והן בעיני סביבתם. כך, לדוגמה, איש הרנסנס לאונרדו דה־וינצ'י ביקש לשנות את מעמדו החברתי של האמן־בעל המלאכה ולהעלות את חשיבותם של הציור והפיסול לדרגת אמנות. תיאור הדיוקן, שהיה עד אז נחלתם של בני השכבות הגבוהות, היה אחד האמצעים לכך. במאה ה–17, אמני ארצות השפלה תיארו את עצמם ואת חבריהם האמנים לפי המתכונת של דה־וינצ'י: "מן המותניים ומעלה, בצווארון תחרה צחור, מהודרים ומטופחים כמו שליטים ומצביאי צבא, ולרוב ללא כליהם וסביבת עבודתם", כותבת שטיינברג במאמרה לרגל התערוכה.


בשלהי המאה ה–19 באירופה זנחו האמנים את המראה המהודר לטובת בגדי עבודה ותיעדו את עצמם ואת חבריהם בתוך הסטודיו, ומאז המצאת המצלמה באמצע המאה ה–19 הנציחו האמנים ביתר קלות את חבריהם, כמו ברסאי שמצלם את מאטיס ופיקאסו. "האמן והסטודיו" מדגימה שחרף השינויים שהתחוללו במשך השנים, המתח הבסיסי בין האופן שבו האמן תופש את עצמו ובין האופן שבו העולם רואה אותו נותר תעלומה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ