חלון אל לונדון

בתערוכת צילומים שתיפתח ביום שישי בגלריה בבארי חוזרת סופי ברזון־מקאי לבית בלונדון שבו התגוררה בילדותה

איתן בוגנים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
איתן בוגנים

לאחר 20 שנה שהיא אוצרת בגלריה בבארי (קיבוץ בארי) תציג זיוה ילין לצד סופי ברזון־מקאי תערוכה משותפת שתיפתח ביום שישי בערב. ברזון־מקאי תציג סדרה של צילומים בשחור־לבן בתערוכה הקרויה "הבית", שבה היא חוזרת לבית ילדותה בלונדון שבו גרה עד גיל שבע, אז היגרה משפחתה לישראל.

אותו בית משפחה לונדוני מסמל את מה שאבד לצלמת, במה שהשאירה מאחור כשעלתה ארצה: הרהיטים, החפצים, הריחות, הזיכרונות, הצלילים, "הדברים שנאמרו או נלחשו בין קירותיו, הסיפורים שסופרו ואצבעותיה של אמה שהחזיקו בספר וקראו מתוכו, האור הלונדוני המיוחד שבקע מהחלונות, חיים שלמים שנלקחו ונארזו במזוודות ביום אחד ונגזר עליהם להימחות ולהישכח. הזהות שלה”, כותבת ילין.

בחשיפות ארוכות מצלמת ברזון־מקאי את כל מה שהשתמר ונושא את הריח והזיכרונות מאותה תקופה שהיתה המאושרת בחייה, בה אמא עדיין הייתה בחיים. במשך שנתיים אספה הצלמת כל פריט שהחזיר אותה לאותו זמן אבוד, וצילמה כל חפץ בנפרד, מכוונת את התאורה ומניחה על רקע של בד רך כהה, כאילו היה זה תכשיט יקר ערך. "נדמה שהיא עורכת פולחן אישי, טקס קטן משלה, שבו החפצים משחקים תפקיד מרכזי. בהם מגולמים שברי זיכרונותיה, תחושותיה, הם העדות הממשית למה שהיה ואבד, והם פה, כל כך ממשיים וניתנים למגע, למישוש, להרחה”, כותבת ילין שתציג בחלל ההקרנה את עבודת הווידיאו "רק העצים נשארו כשהיו" העוסקת אף היא בזיכרונות ילדות ושנעשתה לבקשתה של ברזון־מקאי ולכבודה.

סופי ברזון מקאי, ללא כותרת, 2012

ילין צילמה את העצים בקיבוץ בארי, שדרכם היא מנסה להעביר את סיפור המקום. בהליכה מדודה מעץ לעץ, מלווה בציוצי ציפורים וקולות צעדים, מתעדת ילין את עצי המקום בליווי של טקסט המספר את סיפורי הקיבוץ. ילין אוחזת אותנו בידה "ולוקחת אותנו בדרך המתפתלת בין שבילי הקיבוץ, במסע דרך זיכרונות הילדות שלה מהמקום. היא מתעכבת במבטה על היום־יומי והשקוף כמעט, העצים שמלווים אותנו לכל מקום אשר נלך”, כותבת ברזון־מקאי.

הילדים שרצו אתה למרגלות העצים התבגרו, המבוגרים הזדקנו, הזקנים נפטרו, הבתים שופצו או נהרסו ונבנו חדשים תחתם, ודשאים וגינות חדשות נשתלו, "ורק העצים נשארו כשהיו, עומדים על מקומם ויכולים לספר את סיפור ילדותנו בצִלם”, כותבת ילין.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ