בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתערוכתו המרתקת עדי דולזה מוכיח: העולם שטוח

הסיסמאות המסמאות, החזונות הדיגיטליים האדירים המתגלים כריקים כמו קופסת פלזמה בלי הפלזמה. האמן עדי דולזה יצר בתערוכתו בנתניה מערך פיסולי מתוחכם, המציג את הקלישאות ועם זאת מתגעגע לעידן שבו חגגנו את השכלול הטכנולוגי

11תגובות
לירון זנדמן

בחלל הקדמי של גלריה "על הצוק" בנתניה, הציב עדי דולזה אריזות קרטון ריקות של מכשירי טלוויזיה. המיצב הצבעוני, "Sea of Tranquility", מתפרש כטבע דומם — מין רכס הרים או קו שמיים אורבני המשרטט קו אופק שעשוי מייצוגי קרטון של טלוויזיות. האריזות ממלאות את רוב החלל, משאירות לצופה מקום בשוליים. אלה הקרובות אלינו מוצבות לבדן, הרחוקות יותר מונחות אחת על השנייה, כך שנוצר משולש הולך ומתרחב, הולך וגובה ביער המותגים. המארזים דומים לבניינים, לניצבים בסרט עתידני, הגבוהים מאחורה, שכל תפקידם הוא להתבונן בדממה.

פוג'י ג'אפאן, פיילוט, סמסונג, אקאי, טומסון, לוקסור, נוהגים כשומרי סף מאיימים, מצופפים שורות ויוצרים חומה, מחזירים מבט ריק. הם אלמנטים מלבניים רוחביים בחלל, מעוטרים בטקסט ובתצלומים, נשאי משמעות תרבותית מקודדת שיש לפענחה.

לירון זנדמן

"הקופסאות הריקות מייצגות את האופק שאליו מביטה הקִדמה", כותבת על כך האוצרת מאיה קשביץ, "אריזות של מראות שחורות שבהן משתקף דיוקן של אנושות מדושנת וחסרת מנוח. הגדלים השונים ממחישים את הטרנספורמציה הליניארית שעוברת הטכנולוגיה, ועמה האנושות, לעבר כל מה שהוא גדול יותר, חד יותר, מהיר יותר, חסכוני, ירוק, רב־ממדי, חכם — היפר־אובססיה צרכנית בעלת שאיפה קבועה ומתמשכת להשתדרגות". הקופסאות מייצגות גם פיסול בג'אנק ובשאריות, במסורת הקונסטרוקטיביזם של גני־הילדים המחברים יחדיו בדבק פלסטי אריזות ריקות שההורים אספו, מין גישה אופטימית של קולאז' לכל המשפחה — כל שני חפצים המודבקים ביחד יוצרים אובייקט יצירתי חדש.

כך או כך, האפקט המצטבר הוא של ריבוי מסכים בנוסח נאם ג'ון פייק, אבל בניגוד אליו, שהציב טלוויזיות של ממש כפיסול או כאלמנט עיצובי החוסם את החלל, דולזה כבר אינו נצרך לתכני השידורים וגם לא לאובייקט עצמו. הוא מסתפק במידע הרזה כביכול אך הבולמי בפועל, המופיע על קופסאות הקרטון החלולות. המידע מסמן עבורנו את המעבר מתפישת עולם הוליסטית של גלובוס לתפישת עולם גלובלית של מסך שטוח.

כעת, כשהעולם חזר להיות שטוח, המיצב נדמה לרגעים כקישוטי כנסייה המסבירים למבקרים את ההיסטוריה של האנושות, את המיתוסים המכוננים, את אמות המידה של המוסר, "מאגר סטטיסטי של רכישות" קוראת האוצרת למראה מחסן המוצרים שפרק סחורה מיועדת לסידור. הנה עין אחת ענקית משורטטת בגוון כחלחל על גבי הקרטון, מסגירה את הקיקלופ המביט בנו בכל בית ובכל מצב. הנה ילד יושב בדשא וצוחק באושר, פירמידה מתנשאת בנוף מדברי, דגים צבעוניים מרהיבים מתחת למים מצהירים במובלע שטלוויזיות הן אקווריומים, הנה גורדי שחקים שאורותיהם יהלומיים מצולמים פעם אחת "במציאות" ופעם אחת "על גבי מסך" כדי לשכנע אותנו שאין שום הבדל, לא ברזולוציה ולא בחווית המשתמש, בין הייצוג לבין המציאות.

הסאונד המלווה את המיצב הזה הוא רחש גלים, מדגיש את אפקט ההיפנוזה הקלה, ההירגעות בנוסח ניו־אייג'י לפיה השלום מתחיל בתוכי והמופע של טרומן הוא בכיכובי. זהו גל אנלוגי לצונאמי המבוית של "קלישאות מעודדות צרכנות" כדברי האוצרת, המערסל אותנו בחיק הכישלון לשלוט בסיסמאות המסמאות.

לירון זנדמן

בחלל האחורי מוצבות שתי עבודות המשלבות פיסול עם וידיאו. בצד אחד מוצב פסל, גם הוא קרטון דמוי טלוויזיה, הפעם זו קונסטרוקציית קרטון טלסקופית, המארזים (של חברת "אימג'ין־ גוד לייף" הפיקטיבית) חתוכים כך שהם הולכים וקטנים לעבר נקודת מגוז, שבקצה שלה ניצב דימוי נע. זהו קטע מתוך תיעוד מצולם של שיחת הטלפון בין נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, ובין צוות האסטרונאוטים שנחתו על הירח במסגרת מבצע "אפולו 11", שבו הוא מודה להם בשם ארה"ב והאנושות. אנחנו רואים פרגמנט מוקטן ורחוק של התיעוד, רק פה ושפופרת, הלא הם הדימוי המובהק ביותר של תקשורת במאה ה–20.

העבודה מזכירה את "TV Buddha" (1974) של נאם ג'ון פייק, היצירה שבה הוצב פסלו צופה בטלוויזיה, והיא נוהגת כמראה המשקפת את הצופה. העבודה משנות ה–70 נחשבת למבשרת המובהקת של עידן המדיה הנרקיסיסטי, על הבו־זמניות של ההקלטה וההפצה שבו ועל המיידיות דמויית המראה של תהליך השיקוף. חשיבותה היתה גם במחיקה של תפישת העבר לטובת הדגמה של מיידיות, ובמפגש בין אמונה מזרחית וטכנולוגיה מערבית.

אבל בעוד פייק היה בעל כושר נבואי לגבי טכנולוגיות העתיד, הרי שהשיחה השתולה בעיבורו של טלסקופ הקרון רומזת דווקא להתיישנות המהירה של האמצעים ושל הכוונות הטובות. "שלום ניל ובאז", אומר ניקסון לארמסטרונג ואולדרין אשר בבסיס "Sea of Tranquility" על הירח, משמו שאב דולזה את שם מיצב הקרטונים. "אני מדבר אתכם בטלפון מהחדר הסגלגל". לדברי הנשיא, זו שיחת הטלפון "ההיסטורית ביותר שבוצעה אי פעם מהבית הלבן", בזכות האסטרונאוטים הפכו השמיים לחלק מעולמו של האדם, והם נותנים לכולנו השראה להשגת שלום עלי אדמות. שלום, כידוע ניקסון לא השיג, אבל בעזרת מקטע התיעוד הנוסטלגי של הרגע המרגש מתברר היסוד האמביוולנטי שהתערוכה מיטיבה ליצור — ההבטחה העתידנית המאכזבת, ההיפר־מציאות ותקופת האבן, החזונות הדיגיטליים האדירים והתנפצותם על משברי ההיסטוריה המוכיחה את עליבותם, את העובדה שהם ריקים ממש כמו קופסת פלזמה בלי הפלזמה.

בצד השני מוצב מסך קולנוע ביתי המקרין קובייה עשויה תאורת נאון. הקובייה זוהרת על המרקע השחור כלוגו צופן הבטחה, מהבהבת ונכבית. לאחר הכיבוי הדימוי נותר צרוב על המרקע, על הרשתית, כמטפורה לאופן שבו התכנים המשודרים נותרים צרובים בתודעתנו גם זמן מה אחרי שנכבו, כמו אור כוכבים הם מנצנצים אלינו גם כשהם כבר מתים.

לירון זנדמן

מהטון האמביוולנטי החמוץ־מתוק של התערוכה עולה אפשרות נוספת, שאינה רק כתב אשמה כנגד השטחת המציאות "כי אינה סובלת את השונה ומייצרת ניכור מאותה חוויה אותנטית ונשכחת של הטבעי", כלשון קשביץ. המערך הפיסולי יותר מתוחכם מהוקעת "מונסון המסרים הנשקף אלינו". לא רק עייפות גדולה מהקצב המואץ של הטכנולוגיה ומהצרכנות המוגברת והמוטרפת עולה ממנו, אלא גם געגוע מסוים לעידן שבו השכלול הטכנולוגי נחגג מעט כהישג בטרם הפך לממצא ארכיאולוגי או לפוטג' עתיק ומשעשע. דולזה מזמן גם אפשרות לראות בכל זה הזדמנות.

התענוג הפיסולי העולה מהתערוכה הוא מזן שכבר מיומן בשימוש במוצרי רדי־מיידס, כזה שכבר יש לו מספיק היסטוריה פנים־אמנותית (המתחילה עם קירות מערה בעצם) ומשחק איתם ממש כמו עם אבני לגו. המעשה שלו ביחס לטכנולוגיה אינו רק מוחה אלא גם מאמץ, הוא משול להתבוננות בירח תוך הבנה שאינו עשוי גבינה או בפטה־מורגנה תוך הבנה שאינה חזיון אלוהי. הוא מציע אופציה פיסולית מעניינית לפיה המוניטור המשוכלל ביותר הינו אובייקט שנותק מתכניו המשודרים, האינפורמציה הכמוסה בו כבר אינה הכרחית והוא והפך לאלמנט עיצובי קונקרטי בחלל, עולמו כבר לא נחוץ, מספיקה הקליפה שלו המסמנת אותו על דרך ההיעדר.

לירון זנדמן

עדי דולזה, "In-Formation", גלריה על הצוק, המעפילים 19, נתניה. שעות פתיחה: ימים א', ה': 17:00-20:00; ג: 10:00-13:00; שישי־שבת:  10:00-13:00. סגור בימים ב', ד'. עד 1.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו