שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גם אני הייתי זבל ביחס לנשים. יש כאלה שיגידו שנשארתי זבל

קולאז' פראי של נאומים פוליטיים, סמי הזיה ומאבק לזכויות נשים מרכיב את עבודת הווידיאו של זמיר שץ בחלק הראשון של תערוכתו בת"א. החלק השני המשובח כולל 147 דיוקנאות שהם ישראל האלטרנטיבית שלו

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זמיר שץ, מתוך התערוכה "חביבתי - מדינת כל אזרחיה" בגלריה רוזנפלדצילום: גלריה רוזנפלד
גליה יהב

המבוא שכתב רולאן בארת לספרו המיתולוגי "שיח אהבה" מ–1977 שווה ציטוט מלא: "הצורך בספר זה נובע מן השיקול הבא: שפת האוהב שרויה היום בבדידות מוחלטת. אפשר שאלפי סובייקטים דוברים אותה (מי יודע?), אך אין לה תומכים; הלשונות הסובבות אותה זנחוה לגמרי: או שהן מתעלמות ממנה, או שהן ממעיטות בערכה, או שהן שמות אותה ללעג ולקלס; היא מנותקת לא רק מן הכוח, אלא גם ממנגנוניו (מדעים, ידע, אמנויות). כאשר שפת האוהב נסחפת כך, בכוחה היא, בזרם של הלא־אקטואלי, עקורה אל מחוץ לכל קיבוציות, לא נותר לה אלא להיות מקומה, ולו גם המצומצם ביותר, של אמירת "הן". אמירה זו היא, לאמיתו של דבר, נושא הספר שלפנינו".

אמירת ההן הזאת היא גם הנושא של תערוכת 'חביבתי — מדינת כל אזרחיה" של זמיר שץ שלא יכול היה להיות לה עיתוי מוצלח יותר מאשר לקראת בחירות בישראל. בתערוכה, בגלריה רוזנפלד בתל אביב, הוא מציג שני פרויקטים: האחד הוא וידיאו, מש־אפ המורכב מקטעי סרטים, סדרות, נאומים פוליטיים (בייחוד נאום אובמה כחלק מקמפיין "It's On Us" שלו לקידום זכויות נשים, המבטיח שיסרוק כל עיר וכל קמפוס כדי שנשים ירגישו בטוחות) וסוגים שונים של צילום עצמי.

זמיר שץ, מתוך התערוכה "חביבתי - מדינת כל אזרחיה", 2015צילום: גלריה רוזנפלד

הכתוביות אינן בהלימה למה שנראה על המסך, שץ בונה דיאלוגים מפוברקים ומרכיב עלילה עצמאית משלו. הוא כותב משפטי חיזור ("יש לך כפות רגליים נחמדות" הוא כותב, "מה זה קשור עכשיו?" שואלת־עונה נינט), געגועים, תשוקה, חרמנות, ומלביש אותם על מה שנראה על המסך שברובו הוא תמונת אלימות, גזענות, התעללות, ניכור וביזוי נשים. צ'רלי צ'פלין כהיטלר, ביבי, "משחקי הכס", "בלש אמיתי" ("לכי מכאן, את מעלה את הרמה של המקום"), ציטוטי אפלטון ולוסי אהריש, ועוד עשרות מראי מקום, רובם עוסקים בהשפלת נשים, בהתייחסות בוטה למיניות שלהן וליחסי קח־תן.

על הרקע הזה עולות כתוביות עם שאלות: "אתה מתעניין בהזיות? ניסית פעם פיאוטה? אתה מתעניין באמנות? לעתים קרובות אתה חושב כמה אתה חסר חשיבות? אתה לא אוהב סלולריים, לא אקדחים. מה עם סמים? גראס? חשיש? קוק? מסקלין, מעוררים? נבוטל, סמי מרץ? אני יכול להשיג לך גבישי קריסטל, חומצת ניטרו".

המצלמה משוטטת בדרום תל אביב, עולה במדרגות לביתו של שץ. חברים מסתכלים במחשב בשץ המשדר להם את עצמו ממקום אחר, אולי מהחדר השני, לא לגמרי ברור מי ההזיה של מי — הוא שלהם או הם שלו. מדי פעם הוא מדבר בטלפון (אולי) עם "חביבתי", שעל שמה התערוכה, קולו לחשני ורך, מין ויטו אקונצ'י בעברית, משקה עציץ עלוב במרפסת. הבית מפולש לגמרי לחוץ, האמצעים האלקטרוניים הופכים את קירותיו לשקופים, בין אם זה הכיתוב www.moridim.tv הצץ פתאום וקורע את האשליה הקולנועית, בין אם אלה הקירות המעוקלים ובין אם אלה שפע הסיסמאות הפוליטיות החלולות לצד מנטרות קצרות ופסקניות על איך צריך לחיות, איך צריך למות.

הקולאז' שלו עוסק בניסיון לקיים, אולי להציל בעצם, איזו אינטימיות, חיים פרטיים, חיי אהבה, בית, תחת עומס השטנה והסיסמאות השונאות. אתוס האהבה וערכי המשפחה ההוליוודי מעומת עם עוד ועוד ייצוגי נשים כזונות. המסקנה ברורה: האויב הוא הגבר הלבן, מקור הרע בעולמנו. "גדלתי בתוך אווירה מאצ'ואיסטית, פטריארכלית, גברית, מיליטנטית, וגם אני הייתי זבל. יש כאלה שיגידו שנשארתי זבל". הוא אומר בפתח הווידיאו.

אלה האחים שלי

הפרויקט הנוסף הוא קיר ענק שעליו 147 ציורי דיוקנאות. אלה דיוקנאות של חברים ובני משפחה, מכרים ואנשים ש"אהבתי ואהבו אותי בחזרה מתישהו ותמיד", כלשונו. שץ צייר "קיר זיכרון לאנשים, תקופה, למדינה, לחלום, לשפה, לחביבתי, קיר פרידה ושלום ותודה, קיר אשמה".

זמיר שץ, מתוך "חביבתי - מדינת כל אזרחיה"צילום: גלריה רוזנפלד

בין אוהביו ואהוביו המצוירים נמנים עמית לוינגר, שחר יהלום, דוד שוקן, ורד גני, אבנר בן גל, אניסה אשקר, עדי שמעוני, שרון פדידה, צקי רוזנפלד, דנה דרויש, ניר נאדר, רפאל זגורי, אבי נבו (וגם הח"מ). אבל חלקם נשארים אנונימיים — אנחנו יודעים רק שהם כלולים בעולמו של שץ, כך הם נהפכים מדיוקנאות פספורט נפרדים ובודדים לחברים בקהילה וירטואלית. מה עוצמת הקהילה הזאת? איזו אג'נדה יש לה? מה משותף להם מלבד גחמת האמן? הרמז הניתן לנו בשם התערוכה "כל אזרחיה".

כך מלוכדת האידיוסנקרטיות להיגיון פנימי: ילדים, זקנים, נשים וגברים, משפחה ומורים, אמנים, אוצרים, תיאורטיקנים של אמנות ושאר אזרחים, גייז וסטרייטים, בנות זוג לשעבר וחברי ילדות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, עשירים ועניים, תלויים בערבוביה שבמבט ראשון היא מתנ"סית. במבט שני ושלישי זו ערבוביה מהפנטת. לאט נהפך הקיר שתחתיו אנו עומדים לחלופה לתעמולת הבחירות הנכפית עלינו, מעין מתקפת נגד פתטית שכולה אינטימיות, קרטוגרפיה של עולם פנימי עמוס רגשות. זו פנטזיה על קהילה אלטרנטיבית, על הקמת בית חלופי למולדת שהכזיבה, כנסת בת 147 נבחרי אמן, סנהדרין שכולה פרטית. שץ בורא לו מדינת אהבה, נותן לה פנים.

מתוך התערוכהצילום: גלריה רוזנפלד

"פנים אלה — מה מקורם? מנין הם מגיעים? כיצד הם מצליחים לפרום את המארג הנטווה בין הייצוג לבין מה שאמור לייצרו כאובייקט?", שואל רפאל זגורי־אורלי בטקסט הנלווה לתערוכה, "מקורם בנשים ובגברים שליוו את זמיר שץ מאז ומתמיד, ויש מהם שחזרו, הופיעו שוב, מתוך המפגש שלו עם האהבה, כאילו המפגש האוהב זימן אותם מחדש".

לצורך כך נוקט שץ נוסח ציורי שאפשר לקרוא לו Poor Painting (בניגוד ל־Bad Painting, אותו סגנון אקספרסיבי יומרני שלכאורה בועט בכללים והוא דשן ומעודכן כל כך), חיקוי רב כישרון לציור עילג וחובבני, נוקשה ומתאמץ. זה לא ציור של ילדים רעים של התרבות הגלובלית אלא של ילדי מפתח, נוער שוליים, המשתדלים והמתאמצים על סיפה של האמנות. זהו נוסח המזכיר ציור רחוב בתשלום, יש בו עליזות, סכמטיות, תרגיליות ואווירת קשה באימונים.

מתוך התערוכהצילום: גלריה רוזנפלד

כל הציורים באותו גודל, כולם מעין ציורי פספורט — קטנים, חזיתיים, בוהים, למרות זאת רמת הטיפול בציורים אינה אחידה. חלקם מאומצים, מטופלים בשכבות רבות, ניכר שנצבעו שוב ושוב, תוקנו עד שהפכו למסכה מאופרת, חסרת תנופה וספונטניות של קו. חלקם סכמטיים יותר. הראשים ממלאים את משטח הציור כמעט מקצה לקצה, גדולים כמונגולואידים, הרקע בעורפם לא מטופל והוא משטחי צבע צהובים־טורקיזיים־אדומים־לבנים.

אבל מה שנראה כסגנון מביך מצטבר לעמדה עקרונית די תקיפה לא רק אל מול הלאומנות הגזענית של ישראל, אלא גם מול המסחריות החנפנית שפשתה בשדה האמנות הישראלית. מולה מציב שץ אופי. דווקא הנוסח הלא־תקני מאפשר לציור לתפקד באפקטיביות מבלי להסתפח ליקום הרכש המואץ, בשדה אמנות שכולו שועים ושרירים, כבדות וכיבודים.

עבור הצופה אין הגיון בסידור הדיוקנאות לאורך ולרוחב הקיר. אין עיקרון מתודולוגי ניתן לזיהוי כגון סדר אלפביתי או גיל. אולי הם ממוקמים לפי קירבה לאמן ואולי להיפך — על פי ריחוק מלא תשוקה וגעגוע, כטבלה של זיכרונות וסודות. כך או כך, 147 מונה ליזות עוקבות רושפות אלינו את מבטיהן התובעניים, עיניהן בוהות, 147 פיות סגורים. שץ יצר קיר ש"ניצב כמעין מחסום נגד שכחת המבט של האחר", כלשונו של זגורי־אורלי.

האחרוּת שבפנים המצופפות יחד כתמונת מחזור, כולם דומים וחד פעמיים, דורשת מין האמן, ומאיתנו, דבר מה שותק וחורך. אולי צדק. אולי להיחלץ מבדידות האוהבים שלהם, גם הם אומרי הן. שיח האהבה של שץ איננו הסתגרות בעולם שבלולי אלא להיפך — הוא נשקו של החלש, לא וזליני או ולנטיני אלא ניצב מנגד לכוח, כהופכי לשררה ולדיוקנאותיה. זו שפת התנגדות, היוצרת אתיקה חלופית לזו של הלאומנות הגזענית. הכנות, הדעתנות, יסוד הפרטיות והגחמנות, הרישול מלא ההנאה וההרס העצמי, אלה כולם אופוזיציית חירום להווה הישראלי.

זמיר שץ. "חביבתי — מדינת כל אזרחיה". גלריה רוזנפלד, רח' שביל המפעל 1, תל אביב. שעות הפתיחה: חמישי, 12:00–19:00; שישי, 11:00–14:00; שבת, 11:00–13:00. עד 21.3

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ