שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסיפור המופלא על הצלת 5,000 ילדים יהודים מידי הנאצים בצרפת

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנדרֶה סלומון, מנהלת השירות הסוציאלי של אוז"ה, והילדים הניצולים בבית המחסה בורבק-לה-או בצרפתצילום: ארכיון בית לוחמי
עופר אדרת
עופר אדרת

ב–16 ביולי 1942, החודש לפני 73 שנה, יצאו 4,500 שוטרים צרפתים למבצע מעצרים המוני של יהודים זרים — מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה ורוסיה — שחיו בצרפת. בהוראת השלטונות הגרמנים הם עצרו כ–13 אלף יהודים וכלאו אותם באצטדיון החורף בפריז, שכינויו היה בקיצור "ול דיב" (Vel' d'Hiv).

אקציות "אצטדיון החורף" נחרטו בזיכרון הלאומי הצרפתי כסמל לשואת יהודי צרפת ולמעורבות של הרשויות בביצועה. בין העצורים היו למעלה מ–4,000 ילדים. מהאצטדיון הועברו רוב העצורים למחנות ריכוז, משם גורשו לאושוויץ, ובו נרצחו. למעלה מ–3,000 ילדים ותינוקות נותרו לבדם במחנות הריכוז. בהמשך גורשו אף הם לאושוויץ, בין מבוגרים זרים, ונרצחו שם.

ילדים יהודים בבית היתומים באחוזת שאבאן, שבו הוסתרו בשואה. מתוך התערוכהצילום: OSE/CDJC M?morial de la Shoah

אבל היו גם ילדים יהודים בצרפת שמזלם שפר עליהם. סיפורם של כמה מהם מוצג החל מהחודש בתערוכה "להציל את הילדים" במוזיאון בית לוחמי הגטאות. את התערוכה יזם ואצר הארגון ההומניטרי הצרפתי־יהודי אוז"ה (OSE), שהציל 5,000 ילדים יהודים בצרפת מהשמדה.

פעילות ההצלה של הארגון, שאינה מוכרת מספיק לקהל הישראלי, עומדת במרכזה של התערוכה. אנשיו קלטו את הילדים בבתי מחסה ובהמשך הסתירו אותם במוסדות או אצל אנשים פרטיים עד סוף המלחמה.

הכומר אנדרה טרוקמה. האנשים באו לקבל עזרה ואני הרועה שלהם. רועה אינו עוזב את צאן מרעיתוצילום: ארכיון בית לוחמי

אחד מהילדים האלה היה ז'אק סטולמאכר, שנולד ב–1930 בפריז להורים שהיגרו לשם מליטא ומפולין. ב–1943, כשהרשויות התנכלו לאביו, יצרו הוריו קשר עם אוז"ה. אנשי הארגון הובילו אותו לעיירה לה שמבון־סור־ליניון במחוז לואר העליונה בדרום־מזרח צרפת. שם מצאו מקלט יהודים נוספים בסיוע הכומר ותושבי הכפר הפרוטסטנטיים.

"אוז"ה שילמו להם בעבורנו דמי קיום בסך 600 פרנקים לכל ילד, שהיו בשבילם מתנה משמיים. בבחינת הגמר של בית הספר היסודי הייתי במקום הראשון באזור. לעתים מזומנות הייתה המשטרה באה לבדיקות פתע; יצאנו אז אל היער", סיפר בעדותו, שמוצגת בתערוכה.

גם ההיסטוריון ד"ר אלי בן־גל, חבר קיבוץ ברעם, שהיה ממייסדי מוזיאון "בית התפוצות" וההיסטוריון הראשי שלו, הסתתר עם משפחתו בעיירה. בספרו "כשאוכלים עם השטן", תיאר בן־גל, שמת השנה, את זיכרונותיו משם. "היעדר תחושת הסכנה בילד יהודי בלב אירופה בסוף 1943. זה הפלא שחוללו תושבי לה־שמבון. המילה 'יהודי' אינה נשמעת. הכול מובן מאליו", כתב.

הוא סיפר כיצד בשעת בוקר באחד הימים הגיע למרכז העיירה אוטובוס של המשטרה הצרפתית, מלווה בשני שוטרים על אופנועים. אלה הכריזו בקול כי באו לקחת עמם את הפליטים היהודים שהוסתרו במקום. לאחר זמן מה הגיע יהודי אחד והועלה לאוטובוס. חלפה שעה נוספת ולמקום הגיעו הכומר המקומי ואשתו, אנדרה ומגדה טרוקמה. השוטרים ביקשו את עזרתם. בתגובה קרא הכומר בקול: "שאף אחד לא ייתן יד למעשה הנבלה הזה", ועזב את המקום.

"למרות הסכנה, היהודים שוכנו בתוך בתי התושבים, בעיר ובכפר, במוסדות ובבתי ילדים. בעזרת התושבים יצאו חלק מהיהודים למסעות מסוכנים אל עבר הגבול השווייצרי. הקהילה כולה חברה יחד כדי להציל את היהודים. הם ראו זאת בתור חובתם כנוצרים", נכתב באתר "יד ושם".

מסמכי ארגון ההצלה אוז"ה עבור הילד פרד אקסנהורןצילום: ארכיון בית לוחמי �

טרוקמה ואשתו עודדו את קהילתם לתת מחסה ל"עם המקרא" מיד לאחר שהחלו הגירושים בצרפת. "לפעול לפי צו האל, ולא צווי האדם", קרא טרוקמה לקהילתו. כשהשלטונות הצרפתים דרשו ממנו לחדול מפעילותו, השיב: "האנשים האלה הגיעו לכאן כדי לקבל עזרה ומחסה. אני רועה הצאן שלהם. רועה אינו עוזב את צאן מרעיתו... אינני יודע מה זה יהודי. אני מכיר רק בני אדם". ב–1971 הוכרו הכומר ואשתו כחסידי אומות עולם.

נציגת אוז"ה בעיירה היתה מדלן דרייפוס, ילידת פריז, שהיתה יועצת פסיכו־פדגוגית לילדי פליטים. בתערוכה מסופר כי בתחתית סל הקניות שלה נהגה להסתיר תעודות זהות מזויפות, שהעבירה לילדים. היא היתה אשת הקשר של הארגון למשפחות אומנות. תפקידה היה לבקר את הילדים ולשלם את דמי הקיום שלהם. בנובמבר 1943 היא נעצרה בידי הגסטאפו בפשיטת פתע. בזכות תושיה ומזל לא נשלחה לבסוף לאושוויץ, אלא למחנה ברגן בלזן, אותו שרדה. אחרי המלחמה עבדה כפסיכולוגית. היא מתה ב–1987.

ב–1990 העניק "יד ושם" תעודות הוקרה לתושבי העיירה והיישובים הסמוכים, על שסייעו להצלת אלפי יהודים: "בצייתם לצו מצפונם הם שמו נפשם בכפם כאשר נתנו מסתור בביתם ליהודים ודאגו לאחזקתם מתוך אהבת הזולת. בזאת הם קיימו המצווה של 'ואהבת לרעך כמוך', שבאה לביטוי באמרה בתלמוד — 'כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא'. מעשיהם הנעלים יישארו חרוטים לעד בתולדות העם היהודי".

גם סוזן ויניצֶר־אשש חבה את חייה לארגון ההצלה היהודי אוז"ה. היא נולדה ב–1929 בווינה בירת אוסטריה. ב–1938, כשהיתה בת תשע, סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית. "יום אחד שלחה אותי המורה לשבת בשורה האחרונה בכיתה בגלל היותי יהודייה. עזבנו לצרפת", סיפרה בעדותה, שמופיעה בתערוכה.

המשפחה עברה למרסיי, עד שבאוגוסט 1942 הורתה המשטרה על גירוש היהודי הזרים מהעיר. אחיה, ארברט, ניסה להימלט לשווייץ, אך עוכב בגבול ונשלח למחנה דרנסי. יותר לא ראתה אותו. אביה נעצר אחרי פסח 1943. "עוזרת הבית הלשינה עליו", אמרה ויניצר־אשש. כשהחיילים באו לעצור אותו, אמרו: "גם הנערה הזו יהודייה", אך חסו עליה. אביה נפרד ממנה: "להתראות, עלמתי. בטחי תמיד במחשבותייך, בדברייך ובמעשייך, ואל תשכחי שאת יהודייה".

ז'רמן שנו הצרפתייה שהסתירה כמאה ילדים, בהם סוזן ויניצר-אשש (משמאל)צילום: ארכיון בית לוחמי

ויניצר־אשש מצאה מחסה בזכות אנדרֶה סלומון, מנהלת השירות הסוציאלי של אוז"ה, שציידה אותה בתעודת זהות מזויפת על שם סוזן וינַטייה, ושלחה אותה לטירת פייראנס ליד האלפים, שם התגוררה ז'רמֵן שֶנו.

טירת פייראנס ליד האלפים, שם התגוררה ז'רמן שנו שהעניקה מחסה לוויניצר-אששצילום: ארכיון בית לוחמי

שֶנו הסתירה במקום קרוב למאה ילדים יהודים וגם כמה מבוגרים. היא ניסתה לשמור על שגרת יומם של הילדים, והציעה להם פעילויות שונות שהסיחו את דעתם מהמלחמה שבחוץ והשכיחו לרגע את כאב הפרידה מהוריהם. היא היתה מודעת לסכנה שלקחה על עצמה, והתקינה במקום טלפון ופעמון כדי להזהיר את הילדים במקרה של פשיטה של הגסטאפו או המשטרה.

הניצולה סוזן ויניצר-אשש (במרכז) ומשפחתה היוםצילום: ארכיון בית לוחמי

כדי להגן עליהם, היא שינתה את שמותיהם של הילדים היהודים, והסירה מעליהם כל פריט שעלול היה להסגיר את יהדותם, דוגמת ספרי תורה ותפילה ומזכרות שהביאו מהבית.

ב–1969 היא קיבלה אות "חסידת אומות עולם" מיד ושם. ב–1983 היא מתה. ויניצֶר־אשש, היתה לימים פסיכואנליטיקאית. היום היא סבתא ל–11 נכדים וסבתא־רבתא לשלוש נינות.

סיפורי ההצלה של הילדים, המוצגים בתערוכה החדשה, מתארים היטב את הצד האופטימי, אוהב האדם ומלא התקווה של מלחמת העולם השנייה. לטקסטים נלווים צילומים, סרטים וקטעי אודיו. עם זאת, מי שיחפש פריטים אותנטיים יתאכזב לגלות שכאלה אין בנמצא. לא מזוודה, לא בובה, לא מסרק, לא כרטיס נסיעה ואפילו לא תמונה מצהיבה.

מוזיאון לוחמי הגטאות הוא אמנם רק האכסניה של התערוכה, שאצרו אנשי אוז"ה מצרפת, אך יכול היה לתרום לה בסיוע הארכיון המצוין והעשיר שלו, הכולל את התיקים האישיים של חלק מהילדים שהציל הארגון. המבקרים בתערוכה אמנם ילמדו רבות על פרויקט הצלה מרגש ויוצא דופן, שלא זכה לחשיפה מספקת בארץ, אך מי מהם שיחפשו גם עדויות מוחשיות יותר יצטרכו לפקוד גם את הארכיון של המוזיאון, להשלמת החווייה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ