שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תערוכה

שתבלע אותי האדמה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

ההיעלמות וטשטוש הנוכחות במרחב הפיזי והווירטואלי יעמדו למבחן בתערוכה הקבוצתית "נעלמים" שתיפתח מחר בצהריים בסדנאות האמנים בירושלים (האומן 26). נקודת המוצא לתערוכה היתה הדגשתם של מרחבים תת־קרקעיים (מקלטים ומנהרות) באירועים האלימים שהתקיימו שבקיץ שעבר. אלה העלו באוצרת התערוכה, קרני ברזילי, הרהורים על אודות מגוון האפשרויות להסתתר או להיעלם. המרחב התת־קרקעי מזמן אפשרויות להיעלם ולהתנתק מן הסביבה ומן המציאות היום־יומית, "בין אם במכוון ובמודע ובין אם בכפייה”, כותבת ברזילי ומוסיפה שהבחירה להסתתר, "להעדר מחיי היום־יום, נובעת לעתים מצורך ממשי בהגנה פיזית מתוך פחד או יצר הישרדות, אך לעתים היא כרוכה בשאיפה לשמור על אנונימיות ופרטיות”.

העבודות של חמשת המשתתפים בתערוכה מתבוננות במושג ההיעלמות על שלל האפשרויות הפיזיות והסימבוליות הטמונות בו. עבודת הווידאו של תמר נסים, למשל, צולמה בזמן "צוק איתן" בקיבוץ יד מרדכי. בעבודה נראים שמים כחולים ועצים ירוקים, שלווה אידילית המופרת על ידי לוחות בטון המגיחים מלמעלה על ידי מנוף (כדי למגן את בתי הילדים). קולה של נסים נשמע כשהיא מקריאה מכתב המשלב את שמחת סיום המלחמה עם חיי הילדים הייחודיים לקיבוץ בשנות ה–60. קולה של נסים ברקע מכריז על סיום המלחמה "בעוד הדימוי מרמז לתחילת בנייה שמטרתה לייצר מקום מסתור חדש בהיערכות לעתיד לבוא”, לדברי ברזילי.

הינדה וייס, "אבשלום", 2010

הטבע כזירה פוטנציאלית להיטמעות נוכח גם בתצלום של האמנית הינדה וייס שבו קצוות משערה לכודות בענף עץ זית, כאילו היתה חלק מסבך הענפים. האוצרת כותבת שניסיון התמזגותה של האמנית בטבע "מבטל את זהותה שלה ומציב אותה כזן בודד ונדיר, כזה המודע לקיומו, אך בו בזמן גם לקצו”.

ירון לפיד מציג סדרה של תחריטים מינימלים שמקורם בדימויים מהרשת שבהם מופיעים עצורים בהגיעם לבית המשפט, משתדלים לכסות את פניהם בידיים או בעזרת החולצה. לצדם מוצגת עבודת הווידאו "שואבת המים" העוסקת בחיפוש אחר אשה הנושאת שקיות עם בקבוקי מים, בכפר בפרובנס שבצרפת, שאותה גילה האמן באמצעות גוגל Street View.

בעבודת המיצב של ליליאנה פרבר מוצבת עמדת מחשב בה מתבקש הצופה לסווג עצמו באמצעות בחירת "תשובה" מתוך שורת קטגוריות. אוסף השאלות מעמיד את הצופה בפני החלטות אישיות ומסווגות על נושאים ידועים ודמיוניים. “למרות חוסר תכליתו של מסד הנתונים, האמנית עושה בו שימוש כדי להצביע על המרחב הווירטואלי כמקום העלול לרדוף אותנו ועל חוסר היכולת שלנו להישאר אנונימיים בו”, מבהירה האוצרת.

ניסיון הסתרה נוסף מופיע גם בסדרת הצילומים של רמי מימון שבהם מכסה האמן את האובייקט המתועד, כך שהצופה אינו יכול לראות את המושא המצולם בשלמותו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ