עשור למותה של האמנית לאה ניקל

במלאות עשור למותה מוצגת תערוכה מעבודותיה במוזיאון הרצליה

איתן בוגנים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
לואיג׳י קופולה, "על מטמורפוזה חברתית", 2012. מתוך התערוכה "שירת המקהלה"צילום: לואיג'י קופולה
איתן בוגנים

ארבע תערוכות שאצרה איה לוריא נפתחו בשבת שעברה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (הבנים 4). בתערוכה ״לאה ניקל: דיוקן עצמה״, המציינת עשור שנים למותה של האמנית, ייבחן גוף העבודה של ניקל (2005–1918) שנהגה להגדיר את עצמה כאמן, לא כאמנית אשה — מתוך רצון לזכות בהכרה מקצועית רצינית. אולם התערוכה, לדידה של האוצרת לוריא, מאפשרת לגלות מחדש את ״קולה המובהק של ניקל שבאמצעותו עיצבה ביטוי ייחודי של זהות נשית ונוכחות עוצמתית של יוצרת מורכבת וחדשנית״.

שלוש קבוצות עיקריות של עבודות האמנית יוצגו בתערוכה: הקבוצה האחת כוללת טביעות־אצבע ישירות בצבעים שונים, הטוענות את הציור בקצב ובתנועה גופנית הקרובים אל ”ציור הפעולה" של המופשט האקספרסיוניסטי, שהיה גברי ברובו. בקבוצת העבודות השנייה מופיעה חתימתה של ניקל (שלא היה שמה המקורי), ובקבוצה השלישית משולבות בעבודות פיסות משמלות שלבשה ניקל בזמן יצירתן.

תערוכה נוספת שתוצג במוזיאון בהרצליה היא ״מסך הדמעות״ של האמנית רותי הלביץ כהן, שנעשתה בעקבות המחזה ״רפסודת המדוזה״ מאת יהושע סובול (שנכתב בתורו בהשראת ציורו של הצייר הצרפתי תיאודור ז'ריקו). הלביץ יצרה מיצב סימבוליסטי המגיב למחזהו של סובול ואף ומציג מונולוגים מתוכו.

בתערוכה השלישית, הקבוצתית, "שירת המקהלה", מוצגים פרויקטים שונים של אמנים ישראלים ובינלאומיים, שעבדו עם מקהלות בהקשרים פוליטיים וחברתיים בעשור האחרון. קולה של הקבוצה השרה מצביע, לדברי אוצרת התערוכה מעין שלף, ״הן על התמוטטות אידיאולוגיה של הקולקטיב והן על עלייתן מחדש של קהילות דרך הרשתות החברתיות״. במוקד התערוכה הקבוצתית ״מבט פנימי 2״ מצוי עיקרון הדיאלוג עם מוזיאון הרצליה, על תכניו המוזיאליים והאדריכליים. התערוכה הוצגה כבר בתחילת השנה, ובגלגולה הנוכחי נוספו לה עבודות של האמניות הדס חסיד ואורית יודוביץ'.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ