איתן בוגנים
איתן בוגנים

מפעל, מוזיאון היסטורי, משרד ומגרש כדורגל הם כמה מהמוסדות הנבחנים בבדיקה של יחסי הכוח בין מוסדות המדינה לבין היחיד, העומדת במרכז התערוכה הקבוצתית הרביעית של קולקטיב האמנים "אנטי־מחיקון", שתיפתח מחר (חמישי) בגלריה העירונית כפר סבא (גאולה 12). בתערוכה "משרד התרבות והספורט" יציגו חמשת חברי הקבוצה — שאשא דותן, לי נבו, איתמר ענבר, אלה קנדל וחביב קפצון — מיצבים ועבודות וידיאו. חברי הקבוצה, הנוהגים גם להציג לבדם, ביקשו לברר מהו המקום שבו הם פועלים כאמנים צעירים בישראל — קונפליקט שצמח מתוך תהליך של שיחה ולמידה בסטודיו המשותף להם.

אוצרת התערוכה, מאירה פרי־להמן, מציינת שהעבודות בתערוכה חוקרות מבני כוח וסדר — את המנגנונים שהם מפעילים ואת המשטור הכרוך בטבעם. במקומות שהתערוכה בוחנת לומד הפרט את החוקים, כללי ההתנהגות והנרטיבים, ובעיקר את מיקומו הוא בתוך הסדר. ״חברי הקבוצה מאמינים כי תפקידה של התרבות הוא לעורר מחשבה חופשית ולערער על המוסכמות. כנגד אידיאולוגיה מוחלטת, האמנות שלהם מבקשת להציב אי־ודאות, ערפול, שאלות ואפשרויות; כנגד כפייה ומשמעת — מחשבה ביקורתית חופשית״, כותבת האוצרת.

אלה קנדל, פרט מתוך מיצב, 2016
אלה קנדל, פרט מתוך מיצב, 2016

אלה קנדל, למשל, בנתה מיצב המורכב מכ–300 להבים של סכינים יפניות המולחמים אחד לשני בצורות שונות, תלויים ומרחפים באוויר כאילו היו חלק מלהקה של גחליליות, כוכבים או פתיונות של דגים. איתמר ענבר מציג עבודת וידיאו המוקרנת על כלוב ציפורים, שבה הוא מככב כשהוא כלוא באותו כלוב, שר את התקווה על רקע של סערה חורפית. ואילו לי נבו בנתה מיצב היכול לשמש גם כמשרד וגם כאתר הוצאה להורג: מעל במה ארעית המורכבת מחומרים מתכלים כמו גבס וקרטון, הציבה נבו חבל תלייה היוצא מהקיר ״למסלול של הרג לא קיים״, כדבריה. אל מול חבל התלייה בנתה האמנית הצעירה מין משחק המורכב מעין זכוכית המונחת לצד מכשירים שיכולים לשמש ככל הנראה לרפואה ולעינויים יחד.

גם חביב קפצון יצר מיצב הקרוי ״טרוריסטים יהודים״ שמטרתו להתחקות באופן פדגוגי אחר ההיסטוריה העקובה מדם של הטרור היהודי. בין שלוש מחיצות העומדות בטור שבנה האמן, מוצבים רישומים גרפים המציגים את כלי הנשק של הטרוריסטים — קליע, אבן, חרב, סכין, ושתי עבודות וידיאו חינוכיות המספרות את סיפורם של קין והבל ואת עלילתו של האמן עצמו כטרוריסט יהודי.

שאשא דותן יצרה עבודת וידיאו קצרה שמופיעות בה רק נשים — מהבנות שמשחקות איתה כדורגל, אמה של האמנית והיא עצמה - כשכל הקולות ורעשי הרקע הבאים מבחוץ הם בעצם ייצוגים וביטויים של שטיפת מוח גברית המופעלת על הפסיכה של האמנית. עבודת הוידיאו היא בעצם על ״חוסר הרצון לנצח. על זה שאנחנו תמיד רוצות לנצח בדרך שלנו ולא בדרך שמוכתבת לנו. הניצחון הוא בעצם הדרך״, מבהירה האמנית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ